עיניו של חיים פוגל מצטעפות כשאנחנו מתחילים לדבר על אודי. בסופה של השיחה, כשהחדר נראה כהולך ומתרוקן ממילים, שואלת אותי צילה אשתו אם זה בסדר שלא בכו. 'את הלב שבוכה מרגישים היטב', אני עונה לה, ומוסיפה ביני לביני שזה אפילו צובט יותר. כמעט ארבע שנים חלפו מאז אותו פיגוע נורא בליל שבת, פיגוע שהותיר את חותמו בכל בית ובית בישראל. נדמה כי אין איש שאינו מרגיש שרצח אודי ורותי פוגל ושלושת ילדיהם הרכים, לקח משהו גם ממנו. ולמרות זאת, חיים וצילה מסרבים להינחם בחיבוק הלאומי, ממאנים להיתלות בהזדהות הציבורית ובסמליות מותם של ילדיהם – כבקרש הצלה מהשכול הנורא שפקד אותם: "כשסוגרים את הדלת בסופו של יום", אומר חיים, "זה האסון הפרטי שלך".

כבר שנים רבות שהציבורי והפרטי, האידיאולוגיה וחיי המעשה, מתערבלים אצל בני הזוג פוגל לכדי מקשה אחת, ממלאים יום ולילה של עשייה. ברזומה של חיים תמצאו חמש שנים כמזכיר נווה צוף, 18 שנים כחבר בהנהלת מתנ"ס בנימין מיום הקמתו, וכבר שנים רבות שהוא משמש בתפקיד מרכזי בתנועת "אמנה", החולשת על כל יישובי יו"ש, וחברת הבת שלה, בר אמנה, בונה אף ברמת הגולן. בימים אלה הוא מסיים את תפקידו כרכז בנימין של אמנה, תפקיד שבזכותו הוא מכיר את יישובי בנימין לפניי ולפנים, כשהוא רץ מיישוב ליישוב, ומעורב בפיתוחם מן המסד ועד הטפחות. ויש לו דברים רבים לומר על היישובים, בראייה מפוקחת של אז והיום.

גם צילה מתנסה בימים אלה במסירת המושכות לצעירים ממנה, באופן ממשי מאוד ואישי. לאחר שנים רבות כמנהלת המעון בנווה צוף, היא פרשה לגמלאות, צעד שפותח צוהר ללבטים ולרגשות המתלווים לתהליך זה: "מגיע גיל שצריך לרדת מהבמה", מסבירה צילה, וחיים פונה אליה ואומר: "אני לא חושב שאת יורדת מהבמה אלא עוברת לבמה אחרת. את לא נעלמת, את ממשיכה בדרך אחרת". לפני 15 שנותיה כמנהלת המעון, עבדה צילה כמטפלת באותו המקום: "אני בתחילת השינוי שלי, נפרדתי בשמחה, עכשיו הזמן לתת לכוחות הצעירים לעשות את התפקיד הזה". חיים, שנה לפני יציאתו שלו לפנסיה, לא חושש ממה שיקרה בעוד כשנה: "לא צריך לפחד משינוי, לצאת לפנסיה זה דבר טבעי בחיים, ויש לנו שנות ניסיון שמראות על שינויים רבים שקרו לנו וצלחנו". בשנה הקרובה הוא ירכז את צוות הרכזים של אמנה, המונה ארבעה (בתפקיד רכז בנימין מחליפה אותו תחיה עצר משילה).

ב-DNA של היישוב

מביתם שבנווה צוף משקיפה צילה אל הכביש העולה ליישוב. מבטה צופה, ודוק של עצב מתוח על פניה. היא ממעטת במילים ונענית לבקשתי לספר בקצרה על עברם בנווה צוף. כזוג צעיר הם הגיעו הנה, משפחה רביעית במספר. לפני שהגיעו לכאן הם התגוררו בבני ברק, שם נולדו להם שלושה ילדים: "זו היתה התקופה של הקמת ההתנחלויות", מתארת צילה, "היינו בהפגנות בסבסטיה והיינו מלאי אידיאולוגיה. הרבה אנשים עברו אז להתיישבות". מצב היישוב נווה צוף הצריך גיוס מהיר של משפחות שיבואו להתגורר בו. בערים נערכו חוגי בית עם הרב חנן פורת לקבץ משפחות לגרעין. לאחר שנסעו לראות את המקום, החליטו חיים וצילה לקבוע בנווה צוף את ביתם, ורק חיכו שהקטנה שאך נולדה תגדל מעט: "הגענו לכאן בתנאים לא קלים", אומרת צילה, "היה חורף וקר, אבל אנחנו זוכרים את הכול לטובה".

בתחילה גרו במצודה וממנה עברו לאשקובית, ונולד עוד ילד ועוד אחד: "יש לנו חמישה ילדים, כולם נשואים עם הרבה נכדים", היא אומרת, ומוסיפה: "כידוע לך, אחד מהם כבר לא אתנו".

למרות שלא חשבו ולא תכננו איך ייראה היום שאחרי המעבר לנווה צוף, כיום חיים וצילה מעורים היטב בהתיישבות ביהודה ושומרון. אולי סיפור ההיכרות בין שני בני הזוג, הוא זה שסימן את האות לעיסוק המרכזי של חיים במשך כל שנות חייהם המשותפים - הקמת יישובים ביו"ש. הם הכירו ברמת מגשימים – מושב שיתופי שחיים היה מבין האמונים על הקמתו, וצילה שירתה בגרעין הנח"ל המקומי.

לעומת ההקמה של רמת מגשימים, מתאר חיים את היישוב שאליו עברו פחות או יותר כהליכה אל הלא נודע: "אני ממקימי גרעין רמת מגשימים המקורי, ויודע מה זה להקים יישוב", מתאר חיים מבלי משים את תחילתה של ההיסטוריה. "ליהודה ושומרון אתה בא ולא יודע מה יהיה. לשמחתנו, היו אתנו מתושבי היישוב אנשים שהיה להם חזון, שראו צעד אחד קדימה וגם עשו בשביל זה. היה חזון שבער בעצמות לעשות משהו. בשבילנו, זה היה יותר לעשות ולחיות את הרגע. לא חשבנו איזה בית נבנה ואם בכלל יהיו בתים. לא הכרנו את זה, באנו מאידיאולוגיה".

באופן עקרוני להם, ועם ההכרה בחשיבות השמירה על ה-DNAהיישובי, חיים וצילה מסרבים כוותיקים לקבל זכויות יתר על המתחולל ביישוב: "אני חושב שלכל אדם באופן פרטי אין זכות על ארץ ישראל. קיבלנו פיקדון ואנחנו צריכים להשתמש בו בצורה הכי נכונה שיכולה להיות". ממרומי 30 שנות ניסיונו ממשיך חיים: "אנחנו לא בעלי הזכות הבלעדית, ואני יודע שיש אנשים שלא מסוגלים לשמוע את זה. באנו להתיישב פה וזה מה שהיה לנו טוב, ולא מגיע לנו שום פרס על כך. אם החלטת ללכת למקום הזה כאדם מבוגר, זה לא מקנה שום זכות מיוחדת", וצילה מוסיפה: "ושצריכים לקחת את הזכות מהבא בתור אחריך".

מלבד גישתם הפרטית של צילה וחיים בנוגע למקומם ביישוב בו הם גרים מראשיתו, שאלת הוותיקים ביישובים - מקומם, תחושותיהם ונטיית רבים מהם לעזוב, מעסיקה את חיים רבות. את תופעת זליגת הוותיקים לערים לעת זקנה צפה חיים עוד בימי עבודתו בליווי יישובים במועצה האזורית שומרון: "קצת נחרדתי ממנה, כי בדרך כלל אנשים לא אומרים באמת בגלל מה הם עוזבים. אחת הבעיות הגדולות ביותר היא שאנשים באים ליישוב בשל המצב החברתי - וגם עוזבים בגלל זה. זה מתחיל ממישהו שעזב או נפטר, ואז הקבוצה כולה מאבדת את היציבות שלה. הדבוקה מתפוררת, ואז זה מאפשר לאנשים לעזוב".

למרות חרדתו, גייס חיים את כל הגורמים הרלוונטיים לנושא וזה, לדבריו, היה הזרז להקמת עמותת הוותיקים:"אני יושב עם וועדות קליטה, וכשיש עזיבה זה המצב הכי לא טוב. אתה שואל - למה עזבו? עונים לך שזה בגלל העבודה וכו'. ואני אומר חבר'ה, אם יהיה להם טוב חברתית הם ייסעו גם רחוק לעבודה. אנשים עוזבים בשל מצב חברתי לא מספק. את מכירה הרבה אנשים שמודים בזה שהם לא מסתדרים ביישוב?", הוא שואל וממהר לענות: "רוב האנשים, גם אם יעזבו לא יודו בכך, אולי אפילו בינם לבין עצמם, כי בעצם אתה אומר על עצמך - אין לי חברים, אני לא חברותי".

נראה כי הנוסטלגיה של ימי הקמת היישובים, גם היא ממאנת לעזוב את הוותיקים, שמחפשים להשיב את הדבק החברתי שאותו חשו בראשית ימיהם ביישוב הטרי: "רואים את זה בכתבות על מילואימניקים שחוו את הביחד", אומר חיים. "זה לא רק גודל הבית, זה גם המפגש היומיומי. ככל שהבתים קטנים יותר, הבחוץ קורץ לך יותר, ואף אחד לא מוכן להודות בזה שהם רוצים לחזור לזה". כיום דוחף חיים לתכנון מבנים חדשים למגורי משפחות מבוגרות, גם מצד הסיבות הטכניות של בית גדול וחדרים ריקים ומיותרים, וגם כדי להחזיר קצת את אותו ביחד של תקופת האשקוביות, המצודה והקרוואנים, מתוך ידיעה שהשנים האלה הן חוויה מכוננת שקשה לשכוח.

"יישוב טוב הוא טוב למייסדיו ומצוין לממשיכי דרכו", מצהיר חיים, ומזהיר כי הוא לא מחדש דבר ורבים שמעו ממנו את המשפט הזה, שאותו למד באחת ההרצאות שנכח בהן בנושא ההרחבות בקיבוצים. בכלל, למרות ההבדלים הבולטים, חיים רואה קווי דימיון רבים בין התהליך שעברו הקיבוצים לבין הדור הצעיר שהולך ונבנה ביישובים: "בקיבוצים נכנסו לשלב הזה של איך לשמר את הוותיקים ואת התפישה שאומרת שאם אתה רוצה לקיים יישוב אתה חייב לשמר את המסורת, זה חלק מה-DNAשל היישוב. אי אפשר להקים יישוב כל חמש שנים מחדש. זה מצוין שהוא מתחדש, אבל חייבים לשמור כל הזמן על מסורת העבר. חלק מהקיבוצים", אומר חיים, "השכילו לעבוד נכון והצליחו לחבר את הצעירים מבלי לוותר על הוותיקים, שוויתרו גם הם מעט על התפישה האידיאולוגית שלהם, ונוצר מצב שכל אחד מוותר קצת על הכיוון והזהות שלו ובסופו של דבר מסתדרים. גם ביישובים שלנו יהיו קצת שינויים", הוא מסביר על התהליך שקורם עור וגידים ביישובים בימים אלה ממש.

הגלגל שמניע

תחום עיסוקו של חיים נראה עמוק מני ים וסוחף, משהו שאפשר לדון בו במשך שעות רבות. צילה, שהיתה שותפה ותמכה מהבית, מספרת כי "התפקיד של חיים דורש הרבה מסירות מצד האישה, והיו פעמים שהצטרפתי אליו בלילות לצפות בהבאת הקרוואנים החדשים ליישובים. לאורך השנים הוא היה עסוק מאוד". מעבר למעניין והאנושי שבתהליכי הקמת היישובים שחיים מלווה, נושאי הליבה שטורדים את מנוחתו נוגעים בעצם לכל אחד מאתנו ביישוב שבו הוא מתגורר. אחד התחומים המשמעותיים ביותר לגדילה וצמיחה והתפתחות לעתיד ביישובים הוא נושא הקליטה והבנים הממשיכים, שהרי המרכיב האנושי הוא הבסיס לכל מה שיקרה בעתיד: "הגלגל שמניע את האנשים זו הבחינה החברתית. תשעים אחוזים מקשיי הקליטה ביישוב לתושב חדש הם עניינים חברתיים. מי שיש לו כבר ביישוב חברים ומשפחה, מוצא את עצמו. אם אדם גר בקבוצה חדשה ופתאום יש אירוע פרטי שאליו כולם הולכים כי הם קשורים משפחתית והוא לא - זו יכולה להיות תופעה שתגרום לכך שאנשים לא ייקלטו ביישוב".

יש יישובים שבהם זה הפוך, שואלים איך יוצרים מצב שיהיו בנים ממשיכים?

"בנים ממשיכים זה דבר מאוד טוב ליישוב, אבל במינון נכון ובידיעה שזה לא פוגע בקליטת משפחות ביישוב", עונה חיים. "קשה מאוד להשתלב כשכולם מקושרים. אם אני מאוד סימפטי אני אצליח איכשהו למצוא את מקומי, אבל אם לא - אני נפלט החוצה, או – וזה גרוע יותר - אני יוצר קבוצה אחרת, ואז יש התנגשות בין הקבוצות. ויש כמה דוגמאות כאלה, של קבוצות גדולות שבאות בשל גל בנייה והן לא נטמעו עם קבוצת המייסדים". לכן, לדברי חיים, צריך להיות פתוחים לשינויים: "אחד הדברים שמטרידים אותי הם כאשר הדבוקה היא יותר מדי טובה, כי אז ידאגו שהיא לא תשתנה". מרשים עד כמה חיים, למרות שנות הוותק שצבר, לא מפחד משינויים. הוא מספר כי צעירים רבים רוצים לבוא היום ולהקים יישובים חדשים: "אנשים שואלים אותי איך אנחנו נותנים לילדים שלנו ללכת לכל קצות הארץ ולא להישאר פה. אני עונה להם, צריך להסתכל על הצעירים - מה בראש שלהם, מה מניע אותם. אם היינו אנחנו ממשיכים את דרכם של הורינו מבחינת מקום מגורים, לא היינו מקימים שום דבר. אז טוב שיקימו".

אחד מהמאפיינים הבולטים של היישובים – וועדות הקליטה, הועמד לא פעם בספק, האם הוא רלוונטי או הוגן: "הסיפור של וועדות הקליטה הוא ישן מימי מתושלח", אומר חיים, ולבקשתי נאלץ לפרט: "הן הוקמו סביב הבסיס לניהול היישובים - האגודות השיתופיות, ולא רצו להכניס אנשים שהם לא כלכליים. גם ביהודה ושומרון וגם בגולן ובעוד מקומות, היישובים הוקמו כאגודה שיתופית, וועדות הקליטה הן חלק מזה. איש לא שינה זאת כי יש בזה היגיון כשמקימים קבוצה קטנה. זה נושא מאוד רגיש", מנסה חיים לעדן את דבריו: "לדעתי, וועדות קליטה נצרכות ביישובים צעירים עד מספר משפחות מסוים. כשמגיעים לשלושים משפחות ניתן לשחרר אותם מהליווי הצמוד שלנו (של אמנה). אני חושב שמשלב מסוים אין צורך בוועדת קליטה. ברמה העקרונית אין ספק שהדבר הזה חשוב בהתיישבות בשלב שבו קבוצה קובעת את האופי שלה, אך עד גבול מסוים".

מה זה כבר לצאת לפנסיה

כשמתקשרים אל צילה לקבל ייעוץ מקצועי לגבי המעון, היא מסרבת להגיע לשם בעצמה: "יש שם צוות חדש וצריך לחשוב איך זה ייראה מצדם. המילה שלי היא כבר לא המילה האחרונה. ובכל זאת המעון עדיין איתי ומידי פעם אני שואלת את עצמי ואת חיים כמה זמן המעון והדיבורים עליו עוד ילוו אותי".

"אין לי מרשם, וגם בנושא של פנסיה ויציאה למערכת חדשה אני מניח שכל אחד מנהל את חייו כמו שניהל עד כה", אומר חיים. "היום לגיל הפנסיה יש פן כלכלי לחלוטין. מבחינת התעסוקה לגיל המבוגר, אפשר למצוא הכול: חוגים וטיולים ושביל ישראל, ואם אתה ביכולת כלכלית סבירה ובגיל הפרישה אתה עדיין עצמאי, אתה צריך להכין את עצמך ויכול לעשות את זה. עמותת הוותיקים משאירה לך גוף משותף שאליו אתה מחובר ואתה יכול לפעול".

צילה בהחלט מתכוונת להשתתף בהרצאות וימי העיון שמספקת הקתדרה של עמותת הוותיקים של בנימין באופן שגרתי: "אני צריכה לחפש מה אני רוצה לעשות, לתכנן איך למלא את הזמן. להיות בחופש זה כיף אבל ליום-יומיים, לא לכל הזמן. יש קתדרה, בוקר לימוד נשים, ויום בשבוע שאני בירושלים אצל הנכדים. לאט לאט אמצא מה מתאים לי ומה אני אוהבת וזה מה שאמשיך איתו".

"מי שלא דאג שיהיו לו גם חברים וקשרים מחוץ לעבודה, הוא בבעיה", אומר חיים. "אנחנו רגילים שיש לנו כמה טלפונים בשעה, ופתאום אתה מוצא שלא מתקשרים אליך. שמירה על קשרים זה תלוי באדם עצמו. צריך לתכנן אבל לא לפחד מזה. ברגע שאתה מפחד, כל הראש שלך עובד אחרת. אנחנו הרי עברנו טראומה לא קלה, ולמדנו שצריך לקחת את החיים בפרופורציות. כשחזרתי למשרד מיד אחרי השבעה, שאל אותי מישהו מה אני עושה שם? עניתי לו, מה זאת אומרת? אני צריך להכין חשבוניות לתשלום לקבלנים, מה הם אשמים? המטרה שלנו מהרגע הראשון היתה להמשיך בחיינו ולהתאושש, וזה קשה מאוד, וברוך ה' אנחנו כואבים וזה עוד קשה לנו למרות שמבחוץ זה נראה שהכול בסדר. אם אפשר לעבור את זה ולהמשיך לחיות, אז גם אחרי הפנסיה אפשר להמשיך. אחרי שאדם עובר אסון כזה, מה זה כבר לצאת לפנסיה?".

כמו במגורים ביישוב, כך גם בפנסיה, חיים מביט על ההסתגלות לשינוי דרך הפריזמה החברתית עם יצירת מערכות יחסים טובות והיכרויות שנותנות פתח לקשר. בעמותת הוותיקים מאפשרים המפגשים היכרות ראשונית, שממנה כדאי להתקדם הלאה אל עבר קשרים משמעותיים יותר. ולמרות שחיים חי ונושם את עיסוקו ומעיד על עצמו כי הוא אוהב אותו מאוד, הוא אינו מתכנן לדחות את היציאה לפנסיה בעוד כשנה: "למרות שאני עובד ועסוק ומרוצה, אני לא חושב שאדחה את הפרישה. אנחנו כבר לא צעירים וזאת האמת. לפני כמה זמן קפצתי וחטפתי מכה בברך, אמר לי הרופא - תזכור שאתה כבר לא בן 18". לחיים כבר יש פתרון לוותיקים שמילאו שנותיהם בעיסוקים רבים לחלל שאותו שואפים למלא: "למה יש התנדבות בעמותת וותיקים?", שואל חיים ועונה: "כדי להישאר רלוונטי".

כשצילה מדברת על יום בשבוע אצל הנכדים בירושלים, היא מתכוונת גם לתמר, רועי וישי, המתגוררים אצל הרב יהודה וטלי בן ישי, הוריה של רותי כלתם. גם טרם פרישתה לפנסיה הקפידה על ביקורים שוטפים בעזרת רישיון נהיגה שקיבלה לפני שנים ספורות, הודות לדחיפתו של חיים בעלה:"זה מאוד הקל עלי, שקיבלתי רישיון". לאחר הפיגוע אספו הוריה של רותי את שלושת הילדים שניצלו והם מגדלים אותם באהבה ובחום. צילה, ששותפה מלאה לחיי הילדים, מספרת על הקשר הטוב וחם עם משפחת בן ישי, דבר שבוודאי מקל על כל השותפים לגידולם של הילדים: "הלכנו לקנות תיק לבית הספר לישי, שעלה עכשיו לכיתה א'. המוכרת אמרה לו שכאן בתיק הוא ישים את הכריך שאמא תכין לו, וכולנו הבטנו אחד בשני".

להישאר במסגרת שלנו

חיים וצילה פוגל הם אנשים פשוטים. אנשים של עשייה, של יום ביומו, שלא מחפשים במה לנאום עליה או לחלק את עצותיהם בראש חוצות. גם על השכול, כמו על הפנסיה, הם אומרים שיש להם רק את ניסיונם לתת, ותו לא. על השינוי שאסון רצח בנם ובתם ונכדיהם חולל בחייהם, מדברים חיים וצילה מתוך אילוץ המציאות, עם אנחות רבות המפיגות את המילים שמכאיבות כל כך. ובכל מקרה הם כמו חופנים את הקיום היומיומי שלהם, משתדלים לשמור עליו מכל משמר.

למרות שהרצח הנורא לא עוזב איש והותיר בכולם חותם טראומתי, הם מחפשים סיבה מדוע, ועומדים על כך שהאישי שלהם אינו ציבורי כפי שזה נראה מן הצד: "הסיטואציה היתה כזו שקשה לשכוח", אומרת צילה בכאב: "בלוויה אמרתי - אומרים שאודי ככה וככה אבל הוא הבן שלנו. כל מי שנהרג הוא ילד של אמא שלו". וחיים מוסיף: "היו פיגועים רבים במהלך השנים, ואת רובם לא זוכרים. כל אדם שחווה פריצה אל ביתו חש בזעזוע העמוק שחיטטו לו במגירות והפכו לו חפצים אישיים. הבית זה המקום הכי מוגן שלך, ואולי עצם זה שנכנסים לך לבית ביישוב שיש בו גדר עם התרעה..." וצילה ממשיכה את המשפט שלו: "במיטה שלך, והתינוקת וילדים קטנים שנשארו ונותנים את ההמשך הזה". בכל מקרה, למרות הנסיבות המורכבות, עדיין קשה להם להבין מדוע דווקא הרצח של ילדיהם הותיר את חותמו באופן מובהק כל כך על הציבור הישראלי ואפילו ברמה הבינלאומית: "אני לא יודע להסביר למה את זה זוכרים ופיגועים אחרים פחות. נהרגו המון אנשים במהלך הזמן, ולא פעם בני משפחה שנהרג להם ילד שאלו אותנו איך אנחנו מתמודדים לעומתם. להם נהרג רק אחד, 'אנחנו כלום', הם אומרים. 'אתם איך'?! אנחנו אומרים שזה אותו דבר. מי שמאבד בן או בת זה יכול להיות אחד או יותר, הצער הוא אותו צער". וצילה מוסיפה: "זה לא מתמטיקה".

חיים וצילה משתדלים לתת עצה רק בדבר אחד שאותו הם יודעים טוב לעשות, להתמודד עם השכול. בכל מקום שצריך הם משתדלים להיות, לתמוך ולהעניק ממה שלמדו בעל כורחם, לחיות ולהמשיך בשגרה עם הכאב הגדול: "לאחר הלוויות של שלושת הנערים החטופים", מספר חיים, "פגשנו בשבעה אצל משפחת יפרח בחור צעיר שגר באחד היישובים בדרום הר חברון. הוא ואשתו שמעו שאנחנו משפחת פוגל, וניגשו להגיד שגם הוא נפגע טרור ונפצע באוטובוס בפיגוע בירושלים. אני לא חושב שחוץ מהנפגעים עצמם מישהו זוכר את הפיגוע הזה. איך אומרים?", חיים אומר במרירות, "צריך מזל. אני טענתי וטוען שזה שקרה לנו האסון לא עשה אותנו יותר חכמים, מבינים או צודקים. מיד כשקורה משהו מתחילים לשאול אותך שאלות, באים תלמידים לשאול אותי, ואני אמרתי – מה, נהייתי רב? מעודי לא הייתי רב ולא מורה הלכה. בתחום הזה אנחנו מבינים יותר, אבל בתחומים אחרים, מה עושה אותנו יודעים יותר טוב?". ובכל זאת, הם מציינים דבר אחד שכן חשוב להם ועליו הם מודים ליוזמים: "יש משמעות גדולה לשימור", אומר חיים. "לנו בנו את משכן אהוד כי באו והציעו לנו, רק פיל לבן לא רצינו. יש לנו את ההתפתחות של איתמר ואנחנו לא צריכים יותר מזה. בלי ראיונות. יש לנו זיכרון ונכדים ואנו חיים כך. יש אנשים שההנצחה שלהם היא ההחצנה החוצה. קרה לנו אסון ידוע, ואנו מאוד משתדלים להישאר במסגרת שלנו. אם מישהו רוצה לדבר אנחנו ניענה לו, אבל טוב לנו בצורה הזאת, אם אתה רוצה לחיות בצורה רגילה. נחיה את החיים שלנו ונשמח כשמזכירים את הילדים שלנו בדברים טובים. מבחינתנו האובדן הפרטי - הוא האובדן, וזו האמת".

בתפקידיו הרבים בשומרון עבר חיים תקופה של פיגועים רבים באזור. בכל שבוע, כשהגיעו ללויה נוספת, הוא תהה כיצד עמיתיו מחברים נאום חדש, אחר מקודמיו. לאחר הרצח של משפחת שבו באיתמר, הגיע חיים כחלק מצוות המועצה. את פניו קיבל מי שלימים יהיה חלק מהצוות באיתמר שבו הוא ואשתו פגשו באותו ליל שבת לאחר רצח ילדיהם. "מה אמרתי אחרי שהודיעו לנו בליל שבת על האסון?" הוא שואל את צילה שמפרטת: "כשהלכנו להתארגן לצאת לאיתמר חיים אמר לי: 'צילה, אנחנו הפכנו להיות ציבוריים', חדלנו מלהיות אנשים פרטיים". וחיים מסכם באנחת כאב: אין ספק שהפכנו לציבוריים".