עם שובי הביתה בצהריים אני משלימה את המטלות שפעם הייתי עושה בבוקר. את מטלות הצהריים - אחר הצהריים, ואת מטלות אחר הצהריים והערב - בלילה. כמו קוסם או להטוטן אנחנו ממלאות בלי הפוגה את משימות החיים, אבל מה קורה כשזורקים לאוויר כדור אחד יותר מדי?

לראשונה מאז שאני כותבת בעיתון המקסים הזה, אני מרגישה שאני משתפת בעניין אישי ממש. הוא מייצג את מצב רוב הקוראים או הקוראות, ובכל זאת, אם תפגשו אותי ברחוב תעשו עצמכם כאילו לא קראתם את הטור. בסדר? הנה זה בא... החודש גיליתי, להפתעתי, שאני לא קוסמת.

כן, סוג של משבר גיל ההתבגרות המוקדם, או משבר גיל ה-40 שיגיע בעוד כמה שנים. כל חיי כאמא (תיכף 18 שנים), הייתי בטוחה שאני קוסמת. מה זה קוסמת? סופר קוסמת! שכן, איך יכול להיות שאני - כמו כל נשות ישראל - מצליחה לדחוס פעילות של 48 שעות אל תוך יממה בת 24 שעות? הרי ברור לכל אדם בר דעת שמ-24 שעות מפיקים 24 שעות, ולא יותר. אך הספק מטלותיה של אישה ממוצעת עומד על: כביסות, בישולים, הסעות, ביקורי רופא, סידורים, שיחות עם מורי הילדים והגננות, קניות, סידור הבית, ניקיון, טיפול בילדים, הקשבה, עזרה בשיעורי בית, מקלחות, תחזוקה, ועוד דברים כגון אלה. אם תעשו חשבון כמה זמן דורש כל דבר ודבר תגלו כי מדובר בהרבה יותר מהזמן הקיים ביממה.

ומכאן המסקנה שאני קוסמת. נכון, אני קמה ב-5:00 בבוקר, משכימה ילדים ב-6:00 ומתנהלת כמו הוריקן, אבל אני גם ישנה מוקדם מאוד בלילות בהם אני לא יוצאת להופיע, ובתוך כל אלה מצליחה להכניס הספק של כמה ימים ביום אחד. יום אחד הקוסמת הכניסה את בתה הקטנה למעון, ומכיוון שילדה במעון פירושו שנוצר זמן יקר ריק, החליטה הקוסמת למלא את החלל בעזרת עבודה נוספת. למה? כובע. "כי מה...", חשבה לעצמה הקוסמת, "שאני אהיה בבית סתם? בלי לעבוד ממש ממש קשה?".

אז יצאתי לעבוד. הקדמתי את שעת ההשכמה והפכתי לאחת כמו כולם. לחץ של בוקר, סנדוויצ'ים מהלילה הקודם והכי מזעזע – ילדיי היקרים נזרקים ראשונים אל המסגרות ונאספים בלחץ תמידי. גיסותיי היקרות מסייעות לי בבוקר ובצהריים – מרתון. בשעה 7:10 אני כבר על הרכב, מנסה להסדיר נשימה וטסה לעבודה. במהירות של קילומטר לשעה אני מזדחלת בפקקים של אדם, חיזמא, פסגת זאב, כביש בן-ציון ובגין, וכעבור שעה וחצי - שעתיים אני מגיעה סוף סוף לעבודה, ובאיחור גדול מאוד מתיישבת ומתחילה לעבוד. מיד עם שובי הביתה, יחד עם הילדים, אני משלימה את כל מה שפעם הייתי עושה בבוקר. את מטלות הצהריים אני משלימה אחר הצהריים ואת כל מטלות אחר הצהריים והערב אני מכווצת ללילה, לפני או אחרי מופע.

ככה תיזזתי במשך מספר חודשים, עד שבוקר אחד הכתה בי ההבנה שדי! שזה הרבה מעבר לגבולות ההיגיון, שכולם משלמים את המחיר - אני, ילדיי, בעלי, משפחתי, העסק, הבית. כולם. פתאום הבנתי שיש גבול ליכולת שלי ללהטט. זהו. אני לא קוסמת. השפנים כבר לא יוצאים מהכובע. הכדורים כבר לא מתגלגלים כמו שעשו בעבר. השרביט שבידי דהוי ובלוי. הבנתי שהכביסה לא מתכבסת מאליה, האוכל לא מתבשל לבד, הבית לא מסדר את עצמו. ולא משנה כמה כולם בבית יירתמו לעזרה, אמא צריכה להיות שם, גם אם לא ברובד הפיזי, אז בנפשי.

הראש שלי, שהלך והתמלא בהמון דברים, כבר הוצף. הרגשתי שהתגלית החדשה היממה אותי. פשוט לקחתי כדור אחד יותר מדי.

הרצון ללהטט ולעשות קסמים נובע מצורך בלתי מוסבר להספיק, לכבוש עוד יעד, לסגור עוד פינה. מעין קשקשת-פנים-מוחית שדוחפת אותי קדימה. הפעם הקשקשת דחפה אותי אחורה. בנקודת הזמן הזו היה בי צורך לעשות מעשה. היה ברור שכשקסם מפסיק לפעול הוא עלול להפיל קסמים אחרים. אז רגע לפני שזה קורה, אני חייבת להחליט מה אני רוצה. פעם אמרה לי חברה ש"ראש של אמא זה כמו קופסא של צעצועים. מה שלא נכנס פשוט נשפך החוצה".

בתוך מערך חיים שבו יש עשרות מטלות אנחנו מנסים לנצח את המציאות, להיות בשליטה, לנהל. אנחנו שייכים לאיזה דור מוזר של אינטנסיביות חסרת פרופורציה. פעם היה נחת, היה שקט פנימי, קצב אחר של חיים. אז אחרי כל אלה עזבתי את העבודה והנחתי את הכדור בצד. לעומת זאת, את כובע הקוסמים השארתי על ראשי. אחרי הכל, יש לי עוד כמה כדורים לתפעל באוויר.