יליד שנת 1970

ילדות ונעורים בירושלים, בשכונת קריית מנחם

נשוי לאביגיל, מורה בבית הספר היסודי לבנות בשילה

אב לחמישה

מתגורר בשבות רחל

לימודים: ישיבת ההסדר בשילה

עיסוק בעבר: עבודות שיפוצים ובניה

עיסוק בהווה: מנהל את חנות המכולת של שילה. מעסיק ומטפל בנערים רבים שפרשו מהמסלול הרגיל.

תחביבים: אנשים.

מוטו בחיים: "השיטה שלי היא אהבת אדם. אין לי מתכון. זה תשומת לב ולדעת להגיד את הדברים הנכונים, וכל מקרה לגופו. וגם אני לפעמים עושה טעויות".

 

מה היה הרגע –

שנחרט בך בילדותך?

גדלתי בקרית מנחם. בשנות ה-70 כולם בשכונה היו עולים ממרוקו, והיו גם קצת רומנים. זו שכונה שדומה לעיירת פיתוח. אנשים חמים וטובים, הבתים היו פתוחים. כשהייתה שמחה למישהו כולם התגייסו לבשל. אבל היה גם הרבה פשע. אבא עבד במלונאות ואמא הייתה עקרת בית. הוריי השתדלו לשמור עלי. מתחת לבניין היו אנשים שהיו מוכרים סמים ומרביצים. ותמיד אמי הייתה סוגרת את החלון ואומרת לנו: ״ראיתם? כאילו אתם עיוורים. שמעתם? כאילו אתם חירשים״.

ביליתי הרבה גם בבית הכנסת של המרוקאים. אבא היה מאוד אהוב על אנשי השכונה. הדברים הגיעו לכדי כך שפעם פרצו לנו לבית בשבת, ואנשים בשכונה שידעו מי פרץ הביאו את הפורצים אלינו הביתה, שיבקשו מאתנו סליחה. אבא שלי היה תמיד אומר לי בערבית: תשמע בני, אם אתה רוצה להצליח בחיים, תהיה תמיד טוב במה שאתה עושה. אל תתבייש במי שאתה, תסתכל לאנשים בעיניים, ואז תצליח.

גדלנו בתקופה שלא היה כסף. אם הייתי מבקש כסף לסרט אבא היה אומר: אין לי, אבל אם הייתי מבקש לשיעור אנגלית, הוא היה מוצא. אנחנו שבעה אחים וכולנו הצלחנו בחיים, למדנו ונשארנו שומרי מסורת. היו לי חברים מכל מיני סוגים, לא התנשאתי, הייתי חבר של כולם. הרבה מהחברים שלי הגיעו לבתי סוהר, היו גם אנשים שנרצחו. כל הזמן היה את הפיתוי להשתתף בפריצות או בסמים, אבל אמא שלי החזיקה אותנו קצר, לפעמים אפילו בכוח, ממש הרביצה לנו מכות, ולא התפתינו. אלה היו החיים שלי: בוא תעשן, בוא לפרוץ. אבל מרוב שפחדנו מאמא שלי לא הצטרפנו לדברים האלה.

 

של התמודדות?

למרות השמירה מהבית, בגיל ההתבגרות הייתי יוצא לדיסקוטקים. נמשכתי לעולם ההוא, אבל בתוכי הרגשתי ריקנות. היינו יוצאים לעיר ומחפשים עם מי ללכת מכות, סתם מתוך שעמום ובשביל הדאווין. יום אחד, אחרי מריבה רצינית, חבר אמר לי: ״וואלה שמוליק, ראיתי אותך אתמול בעיר ולא האמנתי עליך״. התביישתי.

מה שהציל אותי זה בני עקיבא. היו עושים לנו פעילויות, הרגשתי שאני עושה טוב למען הכלל, ובחרתי ללכת על הטוב. גם ההתנסות ברחוב הייתה לטובה, כי זה מה שהביא אותי בסופו של יום להתעסק עם נוער שלא מסתדר עם המסגרות הרגילות.

 

של החלטה משמעותית?

למדתי בהימלפרב, בכלל לא ידעתי מה זה ישיבות, ובטח שלא ישיבות הסדר. אבל בבני עקיבא היו חבר'ה מעלי שלמדו בישיבת שילה, והם אמרו לי, שמוליק, בוא תראה את הישיבה. הגעתי והוקסמתי, והחלטתי להישאר. אלה היו שנים יפות. הייתה אווירה משפחתית שהכרתי מהבית והשכונה. בירושלים היו בניינים ובלוקים, ופתאום היו נופים קסומים. היישובים היו קטנים והיה מעניין לבוא וללמוד במה שנתפס בעיניי מעבר להרי החושך. האווירה נתנה לי טעם לחיים וחשק לחיות. אחרי כמה שנים ראיתי גם את הצדדים הפחות טובים של היישובים, למשל חוסר היכולת להכיל את השונה.

 

של שינוי?

את אשתי הכרתי כשלמדתי בישיבה בשילה. ביקשו מאיתנו להעביר דבר תורה בקייטנה. היא הייתה מדריכה בקייטנה, ונדלקתי. ביקשתי מחבר שידבר אתה. אחרי חמש פגישות היא השאירה לי פתק על הדלת של החדר שלי בישיבה, שאחרי מחשבות והרבה לילות ללא שינה היא החליטה שלא מתאים לה להמשיך איתי. קיבלתי מכה בלב. אבל אז חברה שלה סיפרה לי שהיא שאלה איך אני מרגיש. עליתי על מדים, נסעתי לשלומי - זה היה ערב מלחמת המפרץ, נפגשנו, דיברנו, והיה נראה שהכל רגיל, והבנתי שאולי ההורים שלה לחצו עליה לעזוב אותי.

הגעתי אליהם לבית, ואמא שלה אמרה לי מהחלון: ״שמואל אשכנזי, אני מבקשת שתעזוב את הבת שלי, אתה מקריית מנחם וזה לא מתאים לנו״. נעלבתי, אבל לא מאוד, כי זכרתי את מה שאבא שלי אמר לי: ״אל תיפגע אם יגידו לך ככה. אז מה אם אתה מקרית מנחם? תצליח, תעשה דברים טובים״. גם ריחמתי עליה שהיא מדברת ככה, וגם הבנתי אותה. זו הבת הגדולה שלה.

חיכיתי קצת להזדמנות אחרת, שבה האבא לא יהיה בבית, דפקתי בדלת ואמרתי: גברת מזל אני רוצה להגיד לך משהו, אני אוהב את הבת שלך, אבל כרגע את זה מה שמפריד בנינו. אני מבקש שתתני לי סיכוי. היא הסכימה. אנחנו נשואים באושר כבר 23 שנים.

 

של גילוי?

כשבאתי לפה חשבתי שהיישובים הם מקום מושלם. בשנת 2000עבדתי בסיור לילה, ופתאום בשלוש ראיתי נערים מסתובבים ברחובות, ולא הבנתי למה. עצרתי את המכונית, ירדתי, התיישבתי לידם על המדרכה ושאלתי: חבר'ה מה קורה פה? הם אמרו: כשאנחנו לובשים חולצה אדומה כועסים עלינו ביישוב, אם אנחנו רוצים להיכנס למועדון אומרים לנו 'מי שמעשן לא נכנס'. אנחנו רוצים לעשות קוצים בשיער ואומרים לנו: 'מי שיש לו קוצים לא בעניינים'. אין לנו פה מקום. אז אנחנו בלילה ערים ועושים מה שבא לנו ובבוקר אנחנו ישנים.

הבנתי שצריך לקחת אותם בידיים. אמרתי לנערים: אתם רוצים לעשות מה שאתם רוצים? סבבה, אבל כשאתם הולכים ברחוב תגידו לאנשים שלום. אתם תעשו מה שבא לכם אבל נבנה גשר ביניכם ובין היישוב. אתה תעשן, אבל בשבת תעשן בצד.

ולהורים אמרתי: יש לך ילד קצת שונה, אבל בוא תחפש במה הוא כן טוב. הלכתי למועדון ושאלתי: למה מי שמעשן לא נכנס? צריך לתת גם לנערים האלה מקום. ככה התחלתי ליצור גשר.

בלילות הנערים היו מסתובבים איתי בסיור, ובבקרים לקחתי אותם לעבוד אצלי במכולת, בתשלום כמובן. הם היו באים למכולת (מהמיזם של שלמה לויתן), יושבים איתי על קפה, פותחים את הלב. לאט לאט הם הפסיקו לעשות שטויות. הכל רק בשימת לב ובאהבה. כשהם היו בצרה אני הייתי שם. קיבלתי אותם כמו שהם, לא הסתכלתי על הדברים החיצוניים. אני לא טוב בשיחות מול הרבה אנשים, אבל אני אלוף בקשר אישי.

אני חושב שאין ילדים רעים. אני יכול להסתדר עם כל ילד, יש לי כשרון להבין את הנקודה שבאמת מפריעה לילד, לקלוט את הבעיה. למשל ילד שיש כלפיו אלימות אני ישר קולט את זה, גם בלי שהוא יגיד. או ילד שלא טוב לא. יש הרבה הורים שעושים שטויות. בגישה שלי אסור להכות ילד, זה בטוח, וזה ניצחון גדול בשבילי כי אני חטפתי מכות כהוגן כילד. אני גם לא מעניש ילדים. אני חושב שבדיבור נכון ובהכוונה נכונה אפשר להגיע ללבו של כל ילד.

לאט לאט הנערים השתקמו והגיעו למקומות טובים. הקימו משפחות, למדו מקצוע, ושיקמו את חייהם. היו ילדים שחשבתי שיישבו שנים בבית סוהר, והם הצליחו.

 

של אכזבה?

באתי ביוזמה גם למועצה, אמרתי שלא כל החבר'ה יכולים ללמוד בישיבה כל הזמן, בואו ניצור מסגרת שעובדים חצי יום, ולומדים חצי יום, אבל לא היה כל כך שיתוף פעולה. לבסוף עשיתי את המיזם הזה בעצמי, במכולות של שלמה לויתן בעלי, שילה ועפרה, והלימודים התקיימו בבית ספר ג׳ינוגלי בירושלים, מקום מדהים שבו הנערים עשו בגרויות.

 

של חלום?

להקים בית ספר שבו לומדים חצי יום, עובדים חצי יום, ומקבלים כסף מלא על העבודה, כדי שהילד לא ירגיש פראייר. בלימודים משלבים ערכים. יחס אישי, אווירה משפחתית, לימוד בקבוצות קטנות. לרוב הבעיות שהילד עושה הוא צריך בסיס איתן, ואם אתה לא נותן לו את הבסיס אז הוא מצפצף עליך. אני רוצה להיות בסיס לכל ילד. עד היום אין לי תקציב ואת מה שאני עושה אני עושה על חשבוני.