לפני שתתחילו בקריאת הטור, הנה כבר משפט לפתיחה - לא! אני עוד לא בת ארבעים.

 

זה לא שאכפת לי להיות, זה פשוט עוד לא. כבר כתבתי על כך בעבר אז לא אלאה אתכם. לא בי מדובר, כי אם בבעלי. מבינים? האיש שאיתי (שצריך כוחות רבים כדי להיות איתי) בן ארבעים ממש בימים אלה. כן, ארבעים עגול, שלם כזה. ארבעים זה טוב. נכון?

 

נשים נוטות להדחיק את גיל ארבעים, שלא כמו גברים. לגבר מותר להיות מבוגר, זה אפילו מחמיא. גבר בן ארבעים הוא גבר שאנשים רוצים לשמוע את דעתו (כי לפעמים בגיל שמונים כבר מעדיפים שלא), גבר בן ארבעים זה איש שכבר שכח את הטירונות אבל עוד נקרא למילואים. להיות גבר בן ארבעים זה אחלה. איש שעבר כבר כברת דרך, יש לו ילדים בוגרים, יש לו ילדים קטנים, הוא עובד בעבודת חייו. איש של ממש. העניין הוא, שבמקרה זה עומדת אשתו לצידו, והיא לגמרי אינה מוכנה עוד לשלב הזה. נו, אתם יודעים, לשלב שכבר אי אפשר לעשות טעויות של צעירים. שכבר לא נכנסים למצב רוח של שטות סתם כך, שלב שצריך כבר להפסיק להתלבט, שכבר צריכה להיות דרך, מקצוע, בית, רכב נורמלי (ולא רכב מתנחלים חבוט). זה שלב שבו השערות הלבנות כבר אמורות להרגיש בנוח בראש. זהו השלב הכי שלבי... ראשית החצי השני של החיים, האמצע של ההתחלה השנייה. זהו השלב שכבר מתחילים לדבר על הפנסיה, על חתונות ילדים ואפילו, אפילו (ובלי לחץ) לחלום על נכדים. זה השלב שכבר מתחילים להתחסן נגד שפעת, שהולכים להצגות בתיאטרון (כי יש ילדים גדולים שיהיו עם הקטנים); זה שלב שאת כל חבריך לחיים כבר אספת ואת אלו שלא כנראה כבר לא תאסוף. שלב שבו אתה מתחיל לחשוב על חדר כושר במובן של הכרח.

וזהו, זה השלב אליו אני לא מוכנה עדיין. אך מאחר ומדובר בבעלי שיחיה, יש לי עוד כמה שנים לצעוד אחריו עד שאגיע אל קו הזינוק.

 

@ ביניים: מסיבת הפתעה אמיתית

 

בימים האלה בהם בעלי חוגג את גיל הבינה, אני מביטה עליו ותוהה איך הוא מחזיק מעמד כבר 19 שנים עם אישה היפראקטיבית שאין לה דקה של שקט. אישה שבכל רגע נתון משהו עלול לקפוץ בראשה - רעיון הדורש את תמיכתו המלאה, עידודו והתייצבותו לאתגר. ועל כן הוא נראה לי גדול עוד יותר.

 

אז לכבודו של החוגג אני רוצה השנה לעשות משהו מיוחד. משהו שימחיש עבורו את משמעות הגיל ה'בינתי' כמו גם את הערכתנו ואהבתנו אליו.

לכבוד בוא היום הגדול התלבטנו כולנו. במשך שנים בכל יום הולדת הייתי מתפרעת עם אלף הפתעות - שבתות ענק, הפקות, מתנות חלומיות שנרכשו חודשים מראש, תככים, מזימות ושיתוף פעולה קדחתני בין כל בני הבית. קליפים צולמו, שירים נערכו ומה לא.

 

השנה אני רוצה שתהיה לו חוויה מיוחדת. השנה אני עסוקה באיך הוא, האיש שלצידי, היה רוצה לחגוג באופן הכי נכון לו את יום הולדתו. לא כמו שאני יודעת להכין, אלא איך הוא היה רוצה לשמוח.

הרבה פעמים אנחנו רוצים, מנסים, משתדלים, מתאמצים, אבל באופן שהיינו רוצים לתת. לא באופן שהצד השני היה רוצה לקבל.

לאחר התייעצויות (עם הילדים) החלטנו שהשנה אנחנו הולכים על משהו משפחתי, קטן, ומיוחד, שבעז"ה יהיה מזכרת לשנים רבות. משהו שיהיה שונה מכל השנים. אבל עדיין הפתעה.

 

בזמן שילדיי, שומרי הסוד הגדול, עמלים על תפקידיהם, הם עושים השתדלויות רבות להימנע מפליטות פה. הקטנים אינם יודעים דבר. הספיקה שנה אחת שבה אחד הקטנים אמר "אבא, נכון שאתה לא מגלה את ההפתעה?"...

יש משהו מצחיק בהפתעות. לכולם ברור שיום ההולדת הנה כאן. כולם משחקים את המשחק של "ממש לא זוכרים", ילד יום ההולדת לא ישאל (כי הוא לא רוצה להסתבך עם הסובבים), הסובבים לא יוציאו מילה (כדי לא להסתבך עם המארגנת), כולם עושים את עצמם. ובכל שנה הדבר חוזר כאילו לא היה בשנה שעברה. כאילו לא ברור שבתאריך X כולם חוגגים ל-Y.

 

בעיניי, זה כל היופי. היכולת של איש יום ההולדת לתת לאלו שסביבו את המקום להתרגש, להתלחשש, לתכנן, להתגבש ולהפתיע. וגם אם נשמעה לחישה או רמז נזרק לאוויר, עדיין לשחק את המשחק כאילו לא שמע, כאילו לא ידע, כאילו לא נרמז לו.

 

אז לך אישי היקר, הקורא שורות אלו... כן, אנו זוכרים. כן, אנו מתכננים. אבל לא, לא נגלה לך מה, עד הרגע האחרון. רק בקשה אחת קטנה, עשה את עצמך מופתע, כי השקענו.

עד 120 , בבריאות ושמחה.