נולד בשנת 1931 בלודז', פולין.

ילדות ונעורים: ביפו ובירושלים.

נשוי לחוה, מורה במקצועה.

אב לארבעה ילדים וסב ל-19 נכדים.

בני הזוג מתגוררים בחשמונאים.

לימודים: בישיבת סלונים.

עיסוקים בעבר: מורה למקצועות המתכת בישיבה התיכונית בנחלים. את הכשרתו בתחום החל כלוחם בלח"י וכטכנאי בחיל האוויר בקום המדינה.

עיסוקים בהווה: ממשיך באהבתו למתכות גם כגמלאי - יוצר רהיטים ומנורות מברזל.

תחביבים: כדי לשמור על הפיגורה הולך למכון כושר, וכדי להעשיר את הנפש לומד קבלה ופילוסופיה.

מוטו: "כל מה שאדם עושה, שיעשה הכי טוב שהוא יכול".

 מה היה הרגע –

שזכור לך מילדותך?

את מסעותינו בארץ הקודש התחלנו בלינה על שפת הים. לאבא היו כל מיני צרות בלודז׳, ורב מקומי אמר לו שיעלה לארץ - ״משנה מקום משנה מזל״.

הוריי קמו ונסעו עם שלושת ילדיהם הקטנים לארץ ישראל. הגענו לנמל יפו, לא היה לנו כסף או איפה לישון, לא הצלחנו ליצור קשר עם קרובים שהתגוררו בארץ ישראל, ולכן במשך שבועות אחדים לנו על החוף. לאחר זמן מצא אבא חבר עם צריף שאצלו התגוררנו לתקופה. בהמשך מצא עבודה וגם בית.

מחסיד ברסלב הוא הפך לפועל - עבד בסבלות ובבניין, בנמל יפו, ברכבת ובעבודות מזדמנות.

מאבא ואמא למדתי אהבת ישראל ומסירות נפש.

שנחרת בך מדמות שהשפיעה עליך?

את הרב רפאל אליהו יצחק קצנלבוגן הכרתי כשעברנו לירושלים. הוא היה אדם חריף שעודד אותנו ללמוד לעומק והכניס בי את אהבת לימוד התורה. אני זוכר שבזכות זה המשגיח בישיבה היה שולח אליי תלמידים עם שאלות, שאעזור להם בלימוד.

של שינוי כיוון?

מי שהפרו את שלוות הלימוד שלי היו הבריטים. התגלגלו שמועות ושמעתי חדשות. הכרוזים שקראנו ותחנות השידור הפיראטיות של המחתרות אפשרו זווית ראיה אחרת, והבנו מי באמת היו אנשי המחתרות ולשם מה פעלו. אחד מחבריי הציע לי אז להצטרף ללח"י, ואני נעניתי.

התגייסתי ללח"י בגיל 15. למרות המעקבים והבילוש הצלחנו להדביק כרוזים מבלי להיתפס, אבל יום אחד ראה אותי אחד מבחורי הישיבה ואמר לי: ״הרב׳ה יודע, והוא אמר שאין לך יותר מה לחפש בישיבה״. הדברים שלו גרמו לי לעזוב את הישיבה. לימים התברר שאותו בחור בדה את הדברים מליבו.

של אכזבה?

לפני אחד הקרבות בירושלים במלחמת העצמאות, מפקד הלח"י בעיר אסף את כולנו להכנה לקרב ותפילה. פתאום ראיתי לוחמי לח"י רבים כל כך. זו הייתה הרגשה מרוממת נפש.

לקרב יצאתי כשפח מלא חומר נפץ מוצמד לגבי, ובידי נשק. במכונית שלנו הייתה פצצה ששקלה 250קילו. המטרה הייתה לפעור בעזרתה חור בחומת העיר העתיקה כדי שנוכל לפרוץ פנימה.

ליד הדואר הראשי הכדורים התחילו לשרוק ופגעו במכונית שלנו. אני צעקתי: ״לא עוזבים את הפצצה! נוריד אותה למרתף של הדואר״. נשארו איתי כמה בחורים אמיצים וביחד הורדנו את הפצצה למרתף וחיכינו לשעת כושר. כשהירי נרגע המשכנו עם הפצצה לשער יפו, וחיכינו לפקודה לפרוץ את החומה. אלא שהפצצה הייתה לא יעילה בעליל, היא רק עשתה רעש עצום והשאירה קצת סימני פיח. כך נגמרה ״הלחימה״ – שארגנה ההגנה - במפח נפש.

חזרנו למחנה באכזבה גדולה. ההגנה לא באמת התכוונה לכבוש את ירושלים.

של תעוזה?

השתתפותי בקרבות לא שינתה לאנשי ההגנה. לאחר רצח הרוזן ברנדוט בידי אנשי לח"י, הושלכתי לכלא.

היינו במחנה, והמפקדים שכנראה ידעו על העומד להתרחש אמרו לנו ללכת הביתה. בכל זאת נשארנו כמה חבר׳ה במחנה לשבת. אחרי כניסת השבת הגיעה משטרה צבאית לאסור אותנו. ביקשנו מהם שיבואו בצאת השבת כדי לא לחלל את קדושתה. הבטחנו שלא נברח, וכך היה.
אותי אסרו בכלא יפו. הייתי שם מספר שבועות ודווקא היה לי לא רע. אבל לאחר שאנשי בן גוריון נתנו הוראה שלא לתת לנו להיפגש יותר עם המשפחות שלנו, פרץ מרד, וכל אסירי הלח"י, ובהם גם אני, נמלטו מהמאסר.

של גאווה?

אני מסתכל על תקופתי בלח"י בגעגוע ובגאווה. אני מרגיש שהייתה לי הזכות להיות חלק מתקופה גדולה. בארץ הרוב היו שפופי רוח מול השחצנות הבריטית או שיתפו עם הבריטים פעולה במעשים או בשתיקה. והיה מיעוט שהבין שאנחנו יכולים להגיע לעצמאות. אני שמח שזכיתי להיות חלק מהמיעוט העצמאי הזה.

של פחד?

ב-1949 גויסתי באופן רשמי לחיל האוויר. יום אחד הרכיבו לנו פצצות מחוץ למטוס והטייסים התאמנו מעל לנגב בקליעה למטרה. במטוס שאני טסתי בו אירעה תקלה והפצצות לא השתחררו. חזרנו לבסיס אבל לא נתנו לנו לנחות כי אמרו שכל הבסיס עלול להתפוצץ. הטייס שב לנגב, עשה כל מיני תרגילים ופיתולים וניסה לשחרר את הפצצות. הוא אמר לי לפרק חלק של המטוס ולהרביץ בעזרתו לפצצות, או להוציא את רוב הגוף שלי החוצה כדי לנסות לשחרר אותן, אבל לא הצלחתי.
לבסוף הוא התייאש ואמר: ״טוב, אתה תטיס את המטוס, ואני אשחרר את הפצצות״. הוא נתן לי את השליטה, והמטוס תחת הנהגתי התנדנד כהוגן. רק אחרי שהצליח במשימה לקח ממני בחזרה את ההגה, ומרוב שמחה טס מעל הרים וגאיות, מעלה ומטה. חטפתי בחילה נוראית.

של חיוך?

חוה אשתי תמיד מזכירה לי בקריצה שהסיפורים שלי על המחתרת והצבא הם שעשו עליה רושם רב, וטוענת שבגלל זה היא התחתנה איתי. היו לי חברות לפניה אבל זה לא היה רציני. זה היה השידוך היחיד שיצאתי אליו אחרי שהחלטתי שבאמת הגיע הזמן להתחתן.

של שינוי בחיים?

כשעבדתי כמורה בישיבת נחלים, ראש הישיבה הרב יוסף בא-גד לא ידע שגם אני, כמוהו, לוחם לח״י בדימוס. באחד הימים הוא הזמין חברים מהמחלקה הדתית להרצות בישיבה. כשהם הגיעו וראו אותי התחילו שמחה וששון, חיבוקים ונשיקות. הם קראו לי בעליזות ״אלישע, אלישע״ - הכינוי שלי בלח"י. הרב בא-גד הסתכל עלי בהלם מוחלט ואמר: ״אתה יותר מבוגר ממני בשנה?! כבר מזמן היית אמור לפרוש לגמלאות!״. וכך פוטרתי בגלל שירותי בלח"י, למרות שמאוד רציתי להמשיך ללמד.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

רוב חיינו התגוררנו ליד הוריה של אשתי בפתח תקווה. כשיצאתי לפנסיה אמרתי לאשתי שאני רוצה לעבור לאחד היישובים. המחותנים שלי עברו לחשמונאים ואנחנו עברנו בעקבותיהם. אני מאוד אוהב את היישוב ואת האנשים.

של עצה לדור הצעיר?

להשתדל לשמוע חדשות כמה שפחות, ולפתח קו מחשבה עצמאי ואמיתי, שמתבטא גם במעשים.