גם אחרי מספר שעות של העלאת זיכרונות נוסטלגיים, זיכרונות שגורמים לשומע לשאול איך בכל כך מעט שנים חבל ארץ שומם היה לאזור מיושב ופורח, אי אפשר להתבלבל: לפני הנוסטלגיה וזרי הדפנה, דובי דינר הוא קודם כל איש עשייה. הוא יודע להגיד בדיוק כמה אוטובוסים היו בחברה לפיתוח בכל שנה, מתי נקנה כל אחד מהם, איפה נבנו בתים חדשים, כמה יחידות דיור, כמה עלה כל פרויקט; באיזה תאריך ובאיזו שנה גדלה החברה ומתי התחילו למגן את הרכבים; כמה כסף שילם רמי לוי על המבנה בשער בנימין וכמה עלה ליטר בנזין בתחנת הדלק הראשונה שנבנתה; מי היה הנהג בכל קו, באיזה שעה יצאה ההסעה מכוכב השחר, לעפרה, לבית אל, ומתי היא חזרה.

 

את כל הפרטים הטכניים הללו הוא זוכר בדייקנות והם נשלפים כלאחר יד, מתבלים אין- ספור סיפורים מהווי החברה לפיתוח מטה בנימין, אותה הוא מנהל כבר יותר מ-35 שנה, החל מהקמתה ועד היום; סיפורים שמאירים תקופת חיים ארוכה ומתארים את ההתיישבות בבנימין לאורך השנים. דובי ואשתו נעה הם תושבי עפרה ותיקים, והורים לחמישה ילדים, כולם נשואים, שלושה מהם גרים בעפרה גם הם.

 

אני שומעת מדובי סיפורים על המיניבוס שנגנב, על המטוס שהוקפץ בעקבותיו, מצא את כלי הרכב המפורק בפאתי העיר חברון והוריד את דובי בחזרה בביתו בעפרה, לאחר שהטייס התנה את הטרמפ בכך 'שיהיה מקום בלי אבק לנחיתה, שלא יתלכלך המסוק', ועל הבן הקטן שרץ הביתה וקרא: "אימא, נחת הליקופטר בישוב, ויצא ממנו מישהו שדומה לאבא!"; על האוטובוס שאסף חוגגים מבר מצווה בבנייני האומה, הוחלף ברגע האחרון לאוטובוס מוגן ירי - הראשון בבנימין, ובכך ניצלו חייהם של נוסעים רבים, כשבצומת יו"ש מחבלים ירו לעברו צרורות של כדורים; על ההכנות שנעשו להכשרת שטח לקיום הקפות שניות במוצאי שמחת תורה, שטח שעליו הוקם בסופו של דבר הישוב אלון; על התוכנית המקורית למיקום הישובים רימונים וכוכב השחר - החילוני יוקם קרוב למעלה אפרים והדתי קרוב יותר לעפרה, כדי שיהיו בתי ספר מתאימים לכל הילדים, ואיך בסופו של דבר התבלבלו בין השניים, ועד היום הסדר הפוך; על צלצול הטלפון שקיבל דובי, אז בחור צעיר ורווק, בעודו מתקלח רבע שעה לפני שבת, לבוא להתארח בכוכב השחר ולהשלים מניין; על איך התקבלה ההחלטה על מיקום הישוב טלמון - במקום בו המשאית שהובילה את הקרוואן נתקעה בבוץ.

 

דובי מוסיף ומספר על הנהג שהתקשר בשש בערב לדווח שנתקע בקצרין עם אוטובוס מלא ילדים שלא מניע. "התקשרנו לחברה מהצפון שתאסוף את הילדים במקומו. לנהגים לא היו פלאפונים, ולא 'מירס'. היו רק מכשירי קשר של פעם. אני הייתי עולה מהבית בעפרה להר בעל חצור, כדי שתהיה לי קליטה לדבר עם הנהגים. באותו יום יצאתי עם המכונאי כדי לטפל באוטובוס התקוע, וליד מצפה יריחו החלקנו על שמן שהיה על הכביש והתהפכנו. יצאנו בשן ועין. קראתי בקשר לסדרן שיביא לנו את האוטו שלו, השארנו אותו עם האוטו ההפוך, והמשכנו לרמת הגולן. הגענו לשם באמצע הלילה. כשיצאנו חזרה, נתקענו בלי דלק. המיכל באוטו לא היה גדול ולא הספיק לנסיעה לרמת הגולן ובחזרה. בקיבוץ מעיין חרוד מילאו לנו דלק. חזרנו דרך ג'נין, חצינו את כל יו"ש, וכשהגעתי הביתה אשתי כבר הייתה בטוחה שהיא אלמנה".

 

אני שומעת איך פינו שכונת קרוואנים מיושביה בנווה דניאל (כן, גם שם הם עבדו כשהיה צורך להרחיב את מעגל התעסוקה) כדי לחלץ משאית אשפה שנתקעה בזווית מסוכנת. איך אותה משאית שחולצה במבצע מורכב, נשרפה בסוף במזבלה ברמאללה, כששפכה את הזבל ונסעה ברוורס כמה מטרים יותר מדי, הישר אל תוך הגחלים הקבורות בערמת האשפה. על אלחנן, הגזבר של בני עקיבא, שהיה קונה כמות גדולה מכל דבר ומניח במחסן, וכשלא היה לבית הכנסת בכוכב השחר ארון קודש, הוא קיבל מדובי עגלת זבל בתמורה לארון קודש, אחד מאלה שחיכו במחסן.

 

לא תלויים בחסדים

בימים אלה, עוברת החל"פ מיתוג מחדש אחרי 35 שנות פעילות. החברה, שהוקמה על ידי מועצת בנימין בימיה הראשונים, התפתחה והייתה למעצמת נדל"ן, בנייה והסעות. האוטובוסים נצבעים בצבע חדש עם לוגו שונה מהלוגו שהכרנו, את הראשונים מביניהם אפשר כבר לראות בכבישי בנימין. אלדד בן זמרה, סמנכ"ל החברה, אומר כי בתוך שנתיים יוחלפו כל האוטובוסים למראה החדש, במקום הצבע הצהוב שהיה עד כה. גם הקשר עם התושבים והלקוחות עומד להשתפר. אתר החברה החדש שנמצא בבנייה יציע אפשרות להזמנת הסעות דרך האינטרנט, למשל. "אנשים לא יודעים שחוץ מההסעות אנחנו עוסקים גם ביזמות", מספר בן זמרה, "ועל כך שאנחנו קבלנים רשומים לעבודות בנייה. בשנת 2014 לבדה בנינו 15 כיתות גן. יש לנו צוות שמטפל בחשמל הציבורי בכל היישובים. כיום אנחנו משכירים יותר מ10,000 מ"ר בכל המבנים ששייכים לנו.

 

"הנושא המרכזי בחברה הוא פיתוח ההתיישבות", ממשיך בן זמרה, "תמיד נעדיף פרויקט שהוא כלכלי אבל עם רקע התיישבותי, או החזר השקעה נמוך יותר אך עם תרומה גבוהה יותר להתיישבות. כשלומדים מנהל עסקים יש ביטוי שנקרא 'מקסום רווחי החברה'. אצלנו לוקחים בחשבון את ההתיישבות כחלק מרווחי החברה. אבל בסופו של יום, החברה היא כלכלית וככה היא צריכה להתנהל, בניגוד לעמותות או לרשויות כמו המועצה שתפקידן לתת שירות. בסוף אנחנו צריכים לייצר את ההכנסה. אם לא היה לחברה חוסן כלכלי, היא לא הייתה מסוגלת למנף את עצמה ולעשות כל מה שהיא עשתה עד היום".

 

והיא עשתה הרבה: החברה לפיתוח הוקמה בשנת 1981, שנתיים בלבד אחרי שהוקמה המועצה בצו שנתן אלוף פיקוד מרכז. האלוף פירק את 'מועצת יישובי יהודה ובנימין' והיא חולקה לשתי מועצות שונות: מועצת בנימין, ומועצת גוש עציון. דובי דינר, אז בחור צעיר בן 21, עובד המועצה, נשאל אם ירצה להמשיך ולקבל את תפקיד המזכיר, או לחילופין להקים את החברה לפיתוח. "אמרתי יאללה, נלך על החברה. אהבתי את הנושא והתחום".

 

הגדרת תפקיד מדויקת? כזו לא ממש היתה. "היינו כמה אנשים בודדים שעשו הכול. לא היה תפקיד מוגדר לכל אחד", מספר דובי דינר. "הדבר הראשון שפנחס ולרשטיין ביקש ממני היה להקים במהירות מעונות יום לתינוקות, לקראת הראשון לספטמבר. רצתי וקניתי עריסות ולולים, מיטות, סדינים. אחרי זה דאגנו לפתוח קופות חולים ביישובים, ואז דאגנו לאמבולנסים. הייתי נוסע כל כמה ימים לחולון, למרכז של מד"א, ומביא משם אמבולנס לאחד הישובים, עד שיהיה בכל ישוב אמבולנס".

 

דובי מראה לי את פקודת הקנייה הראשונה לסחורות, עם התאריך, טרום ההתחלה הרשמית - 18.9.79. "קנייה של סחורות בסך 100,000 לירות. ככה התחלנו".

 

הוא מסביר למה כדי לנהל את המועצה בצורה יעילה יותר נדרשה חברת-בת כלכלית, בלתי תלויה. "כשפיצלו את המועצות לבנימין ולעציון, נתנו את האוטובוס לעציון ואת שני המיניבוסים לבנימין. ההסעה ההיסטורית הייתה יוצאת ב-6:30 בבוקר מעפרה דרך בית אל. הכבישים לא היו כמו היום. היו נוסעים דרך עין-יברוד לצומת יו"ש, ומשם דרך רמאללה לירושלים. ילדי מבוא חורון למדו בשעלבים, התיכוניסטים של נווה צוף נסעו לתל אביב. הכלל במשרד החינוך היה שאם אין מספיק כלי תחבורה להסעות, צריך להוציא מכרז לחברות שיבצעו את ההסעות הנוספות. ומצד שני, המיניבוסים של המועצה היו פנויים משמונה בבוקר ועד שלוש, שעת החזרה מבית הספר, ואסור לפי חוק להשתמש בהם לשום דבר אחר. אז אמרנו, בואו נקים חברה שהיא כלכלית, ניגש למכרזים, נפעיל את העסק כמו כל חברה בירושלים.

 

"היו גם שיקולים פוליטיים - שיהיה ביטחון למקרה שפעם ירצו לייבש את הישובים ולא יפעילו את התחבורה הציבורית", דינר ממשיך. "היום אנשים חושבים - 'כל זמן שאנחנו חיים פה יתנו לנו את כל השירותים'. אז העסק עוד היה קטן ושום דבר לא היה בטוח, ולכל אורך השנים תמיד חיינו במרוץ לכמה שיותר יישובים ואנשים, עד שנהפוך את המצב ביו"ש לבלתי הפיך. אם יהיו לנו 15-10 יישובים, לא נהיה תלויים בחסדים של מישהו. היום יש לי מאה נהגים ועשרות כלים, ופתאום יש אולפנות ויש מוסדות ויש בני עקיבא ויש טיולים. בנימין לבדה מייצרת, בלי עין הרע, נפח עצום של עבודה. פעם המצב היה שונה".

 

סיכון גדול

החברה הצעירה עשתה את צעדיה הראשונים בעזרת משאבים קצובים, אבל עם הרבה מהחומר שנקרא 'המשאב האנושי'. "בשנת 84' נסעתי לחו"ל וניסו לפתות אותי מאיזה חברה לבוא לעבוד שם",  מספר דובי. "אמרו לי 'תעזוב אותך מהמתנחלים, בוא נשלם לך ככה וככה...'. פנחס אמר, בוא, אני אעשה אתך עסק. כמה שייתנו לך שם, אני אתן לך פה. לך תקנה חמישה אוטובוסים, ותציע הסעות גם לבתי הספר בירושלים. הלכתי מאחד לשני כמו רוכל, והצעתי את מרכולתי: יש לנו אוטובוסים, נהגים יהודים. בזמנו הייתה גם משאית אשפה והיינו מפנים את הזבל ביישובים - שמונה יישובים וגמרנו. מה תעשה עם האוטו והנהגים? התחלנו לפנות זבל גם ממחנות צבא, ואפילו בגוש עציון, שם היו אז חמישה יישובים. במלחמת לבנון הראשונה, עם גיוס מילואים, נשארנו עם אוטובוסים בלי נהגים, ועם משאית אשפה בלי נהגים. אז ביום נהגנו על האוטובוסים ובלילה עבדנו על משאיות אשפה".

בתמונת הקולאז' שניתנה לו לרגל 35 שנים בחברה, אני רואה את ראש הממשלה שמיר בביקור היסטורי בבנימין, אוטובוס עם חורי קליעים בשמשה הקדמית, אוטובוס נוסף שנפגע מבקבוק תבערה בוער באש, ותמונה מהנחת אבן פינה לאזור התעשייה שער בנימין.

 

"אנשים שואלים למה צריך את החברה לפיתוח? זו אחת הדוגמאות הטובות", הוא עונה, "כל אזור תעשייה שער בנימין לא היה קיים לולא החל"פ. אף יזם חיצוני לא העלה בדעתו לבוא להשקיע מכספו הפרטי. עד היום לא הצלחנו להביא לפה מפעל גדול - שמישהו מתל אביב או מרמת גן יעביר את המפעל לשער בנימין. אז אנחנו אמרנו, ניקח הלוואות מכספנו ונבנה את הבניין הראשון, בניין 101, איפה שהיום ישנם קופת חולים ובית מרקחת, ואחרי זה נחפש מי יאכלס אותו. כשהבניין יתאכלס - נבנה עוד קומה... אחר כך בנינו עוד מבנה גדול, 1,750 מטר, והתחלנו לדבר עם רמי לוי שיבוא. לא היו לו אז חנויות מחוץ לירושלים. אני לא אשכח איך עמדתי איתו על הגבעה ממול, הבניין כבר היה קיים, אמרתי לו: 'נו? תיכנס, תשכור את זה'. הוא אמר לי, 'תקשיב טוב. רמי לוי הוא כורדי. כורדי לא שוכר. לשלם שכירות זה לזרוק את הכסף לזבל. אם אני מאמין במקום, אני קונה את הבניין ופותח חנות. אם אני לא מאמין, אני לא בא'. ואז הוא הוציא את הארנק ואמר 'חוץ מזה, יש לי רישיון נהיגה לאוטובוס. אם אני אפול בעסק אני אעבוד אצלך כנהג'. עד לפני כמה שנים רמי לוי היה הבניין היחיד בשער בנימין שלא שייך לנו.

 

"פעם לא היו נותנים הלוואות למישהו שיבנה בשער בנימין. אמרו: הביטחונות לא שווים כלום. אז אנחנו היינו נותנים הלוואה כדי לעודד בנייה. היום ברוך ה' נפתח אולם חתונות שני, יש שני מוסכים. כל זה של אנשים פרטיים שהשקיעו מכספם.

 

"גם תחנות הדלק במעבר מכמש ובעפרה לא היו קיימות אם לא היינו מתחילים עם סיכון גדול. פה אף חברה לא רצתה להשקיע. בשנת 85', כשהצעתי לחברת 'דלק' שיקימו תחנה במעבר מכמש, שאלו אותי: 'מה זה מעבר מכמש? לא נשים פה עכשיו מיליון שקל ומחר יפנו אתכם כמו שפינו את ימית ושארם א-שייח'. בסוף חברת דלק מנתניה אמרה לי, בוא נעשה אתך עסק אחר: תשקיע אתה מיליון שקל, אני אמכור לך את הדלק יותר בזול, וככה תחזיר לעצמך את ההשקעה. בעשר שנים הקרובות, כל שנה שהתחנה מוכרת אני נותן לך 100,000 ש"ח מענק. אבל הסיכון עליך".

 

אז כל העניין הוא להאמין במה שקורה פה.

"בדיוק. נכון מאוד", הוא מסכים וממשיך לתאר את התלאות שעבר כדי שלתושבי היישובים יהיה דלק קרוב לבית. "גם אחרי שהתחנה הוקמה, היא לא קיבלה רישיונות, אז נאלצנו להפעיל אותה בצורה פיראטית, על גלגלים. יענו 'תחנה ניידת'. אם בא פקח למשאית שמוכרת את הדלק, הנהג מזיז את המשאית ונוסע". דובי מציג את התמונה מהפתיחה החגיגית: "פה זה התדלוק הראשון. תראי מי המתדלק! אשכרה פנחס, והמשאבה הראשונה שהבאנו. התרגשנו כולנו. כשהניחו אותה אתה אומר לעצמך: רבאק, הולכים לעשות תחנת דלק! פנחס אמר, 'תביא את האוטו, בא נשים את המשאבה ונראה שזה עובד כל העסק הזה'".

 

הסעות, זבל, דלק, וגם מים, לכל הצרכים הבסיסיים החברה לפיתוח היא שדאגה אז. "כשהקימו את טלמון, במשך שנים רבות הובלנו אליהם מים. גם לדולב ולנחליאל. לא היה פתרון לצינור מים שיגיע ליישובים. לא פעם ולא פעמיים הבאתי מים בעצמי. עשר בלילה, טלפנו שהתפוצץ צינור ואין מים. היינו אז זוג צעיר, אמרתי לאשתי, 'יאללה נועה, איזה נהג אני אוציא עכשיו אחרי שעבד כל היום? בואי ניסע שנינו'. נכנסנו למשאית ונסענו בדרך הישנה, מצומת הבלוקים. כשהגענו לשם, אמרתי לה 'נראה אם מישהו בכלל יסתכל עלינו'. זו מין הרגשה שאני לא יכול לתאר אותה, אתה יושב במשאית 18 טון, בקושי סוחב בעליות, לפעמים אתה חושב - אני עובר את השער של הישוב ובטח כל התושבים עומדים בחוץ ומוחאים כפיים. אבל כשאתה מגיע כולם בבתים. רק פעם אחת כשהגענו יצא אלינו יאיר מנדלסון ז"ל מדולב, הזמין אותנו לקפה. הוא לא האמין שהמים הגיעו".

 

לשים נקודה

מאותן הסיבות החברה לא מתעסקת כרגע בבנייה לאנשים פרטיים, למעט בישוב נעלה. "הישוב הזה היה תקוע. בשנת 2000 השקענו בנעלה מיליוני שקלים, ורק שנים אחרי זה העסק הזה השתחרר והתחיל לפרוח. אני פחדתי להגיע לשם, כי אני רגיל שאיפה שאתה הולך יש רק תלונות. אף פעם לא אומרים לך כמה אתה טוב וכמה אתה נחמד, ואיזה יופי עשית. אנחנו נתפסים כחברה ציבורית. אדם שקונה בית מקבלן, אם אחרי חמש שנים יש לו נזילה מהרדיאטור הוא לא ילך לקבלן ויתלונן על זה. שבע שנים אתה כבר גר בבית, עכשיו אתה בא להגיד לי שנכנסים מים? פה אנשים מרגישים שאתה המועצה, ואם אתה עונה לאדם משהו שלא מוצא חן בעיניו הוא עונה 'טוב, אז אני הולך לראש המועצה...' אם היית קונה בית מקבלן בירושלים היית הולך לראש העירייה להגיד שהקבלן לא ענה לך יפה?

כשאני קם בבוקר ויוצא מעפרה ורואה אוטובוסים יוצאים ונוסעים, או עומד בבית ספר בשילה משעה שבע בבוקר, ומגיעים אוטובוסים מעלי ושבות רחל או מהגבעות, אני אומר, לאנשים הרגילים והפשוטים זה נראה מובן מאליו שבכל בוקר המערכת עובדת עם מאה אוטובוסים, בחום, בשלג ובעונות עמוסות טיולים".

 

גם היום, כשהחברה יציבה וחבל בנימין פורח מאי פעם, לא מתכוונים בחל"פ לנוח, ודובי משתף אותי בתוכניות הנרקמות: "בקרוב מתחילים לבנות עוד בניין גדול בשער בנימין, ויש סיכוי שנעביר את בניין החברה לפיתוח לשם. בגדול הולכים לבנות את בית המועצה בשער בנימין".

 

כבר שנים ארוכות שהמועצה ושאר המבנים הציבוריים נמצאים ביישוב פסגות. "פנחס ראה חשיבות כל השנים להיות במקום הזה כדי לעצור את ההתפתחות של רמאללה מזרחה. הוא אמר, 'אני אשים להם פה נקודה, והם לא יוכלו להתפרש ולהמשיך אני לא יודע לאן'. בשלב הראשון הביאו לפה שלושה מבנים, קרוואנים. כיום אין לישוב פסגות לאן לגדול עוד ולהתפתח, אז בכל האזור הזה תהיה בנייה של דירות. המתנ"ס, המועצה הדתית, החברה לפיתוח - כולם מתפנים מפה ויבנו פה מדורגים. לתושבים יהיה מקום יותר נוח.

"חאלס", הוא מחייך, "עברנו את השלב שצריך לעצור את ההתפתחות של רמאללה".