פעמים רבות אנחנו מגלים שתושבים רבים וטובים אינם רוצים להגיש את מועמדותם לוועד היישוב. מסתבר כי סיפורים ששמעו מחברי ועד קודמים או חוויות שחוו בעצמם כתושבים, על קונפליקטים ואי-נעימויות של חברי הועד מול התושבים, הם שמונעים מהם להירתם להנהגת היישוב. מה גורם לקונפליקטים אלו, והאם יש דרך למנוע אותם מראש?

 פרשת השבוע

מספר הילדים ביישוב שלנו גדל, ובשעה טובה נפתח גן טרום-טרום-חובה (גיל 3) שני, מקביל לגן הקיים. מזכירות היישוב הטילה על ועדת חינוך לדאוג לשיבוץ כל 55 הילדים בגיל הגן בשני הגנים. לאחר שועדת חינוך אספה את בקשות ההורים ופרסמה את החלטותיה, כמובן שהתעוררה סערה גדולה ביישוב – אלו לא מרוצים כיוון שהגן רחוק מביתם, אלו לא מרוצים כיוון שכל החברים של הילד שובצו דווקא לגן השני, ואלו אוהבים מאד דווקא את הגננת המקבילה. היו הורים שאף טענו, שהיות והם משלמים שכר-לימוד מלא, הם דורשים לבחור את מקום הלימוד של הילד. ההורים שאינם מרוצים פנו לחברי המזכירות. חלקם טלפונית בשעות הערב (או דווקא בשעות הבוקר, לעבודה...), חלקם שלחו מכתבים נזעמים למזכירות וחלקם תפסו את חברי המזכירות אחר הצהריים בגן השעשועים, כאשר הילדים מסביב שותפים מלאים לחגיגה.

לאחר דיונים ארוכים בישיבות המזכירות, עם ובלי ההורים, בנוכחות ועדת חינוך ובלעדיה, החליטו במזכירות שהסוגיה הפכה לקהילתית ומורכבת מדי מכדי להשאיר את הניהול שלה בידי ועדה. המזכירות הוציאה את ההחלטה מידיה של ועדת החינוך, הקדישה ישיבת מזכירות אחת אחרונה ופרסמה את השיבוץ הסופי לאחר שקלול כל הבקשות. כמובן שמכתבים נזעמים על חוסר הרגישות החברתית של המזכירות לא איחרו להתפרסם בעלון השבועי ובפורום האינטרנטי של היישוב...

כל מי שהוא תושב ביישוב או היה חבר ועד או מזכירות ביישובו, מכיר את התסכול שעלול לנבוע מה"פרשה" התורנית שמסעירה את היישוב. נדמה שלכולם יש כוונות טובות – לחברי הועד, לחברי הועדות, למזכיר היישוב ולרכזת הקהילה, ובוודאי לתושבים, שבסך הכל מבקשים מענה לבקשותיהם.

אז מה גורם לכל כך הרבה אנשים עם רצון טוב להגיע לקונפליקטים קהילתיים, שעלולים להידרדר להשמצות הדדיות, לאלימות מילולית ואפילו לתביעות דיבה? האם זו גזירת גורל, או שיש לנו איך להימנע מקונפליקטים בעצימות גבוהה?

כיבוי שריפות

המחירים של קונפליקטים מסוג זה כבדים מאד: המחיר הראשוני והמורגש ביותר, הוא אבדן הקשרים החברתיים בין חברים ביישוב – הנהגת היישוב, ובעצם כל המתנדבים, הם תושבים ביישוב וככאלה גם חברים של שאר התושבים. המשקעים שנשארים בעקבות "סערות" כאלו, לא תמיד ניתנים לתיקון, וזו אחת הסיבות בגללן יש תושבים שאינם מוכנים להתנדב ("למה לי להסתבך?!").

מחיר נוסף הוא המחיר הקהילתי – קבוצות שצוברות תסכולים מכך שהן מרגישות שאינן מקבלות מענה ביישוב, צוברות מרמור ואף עלולות להתנתק כליל מן המרקם החברתי.

וכמובן המחיר של המשאבים המושקעים בכל קונפליקט: החל ממשאבי זמן (שעות עבודה רבות שמושקעות בהקשבה לכל הצדדים, בהתייעצויות עם גורמים שונים ובדיונים), המשך במשאבים כספיים (החלטות שמתקבלות מתוך לחצים הן לא תמיד ההחלטות הטובות ביותר), וכלה במשאבי אנרגיה (כמה זה יכול להתיש את כל מי שעוסק במלאכה...). כל מזכירות היתה מעדיפה לעסוק בכל ישיבה בבנייה ובקידום הפרויקטים שלשמם היא נבחרה, ולא ב"כיבוי שריפות".

חוסר תיאום, חוסר אמון

לפני הכל, הבשורה הטובה היא שאת רובם של הקונפליקטים אפשר למנוע, ואת אלו שלא ניתן למנוע ניתן לנהל באופן שימנע את רוב המחירים שנמנו קודם. לצורך כך יש להבין מה עומד בבסיס הקונפליקטים הקהילתיים וללמוד כלים לניהול נכון שלהם.

השורש לכל קונפליקט קהילתי נובע מחוסר תיאום ציפיות בין התושבים לבין מזכירות היישוב, וכן מחוסר אמון. חוסר ההבנה הבסיסי של מערכת הציפיות של התושבים מהנהגת היישוב (וכאן אני כוללת גם את המזכירות וגם את המזכיר ורכזת הקהילה), ולהיפך – של מערכת הציפיות של הנהגת היישוב מן התושבים, עומדים בבסיס רבים מן הקונפליקטים שמתפתחים בקהילה, ולכן כצעד ראשון חשוב להעמיק ולהבין את הסוגיה.

תארו לעצמכם, שאתם מוכשרים מאד בציור. ועדת "שיפור פני המשחקייה" פנתה אליכם בבקשה להקדיש ארבע שעות לציור על קירות המשחקייה. לאחר חשיבה ובדיקת הזמן הפנוי שלכם, סביר להניח שתיעתרו לבקשה. עכשיו תארו לעצמכם, שהיו מוסיפים לבקשה את המשפט הבא – "התפנה לנו תקציב קטן לנושא, ואנחנו שמחים לבשר שיש לנו 50 ₪ להקדיש כשכר למאייר!" (כלומר אתם...).

אני ממליצה לעצור כאן לרגע ולחשוב מה הייתה תגובתכם להצעה, ורק אחר-כך להמשיך לקרוא: האם הייתם מסכימים לאייר במשך ארבע שעות תמורת 50 ₪? סביר להניח שהייתם מסרבים, ואפילו נעלבים – "הזמן שלי שווה הרבה יותר מזה! אם אתם רוצים לשלם לי, אני מוכן תמורת 300 ₪, אבל 50 ₪ זה ממש זלזול".

מה קרה לגישה שלך? הרי לפני כן היית מוכן להתנדב, ועכשיו מציעים לך לקבל יותר מאשר התנדבות – האם זה לא יותר טוב מאשר לא לקבל כסף בכלל?

פרופ' דן אריאלי, בספרו "לא רציונלי ולא במקרה", מגדיר שני סוגים של מערכות גומלין שאנחנו שותפים להן בחיינו: מערכות גומלין עסקיות, ומערכות גומלין חברתיות. מערכות גומלין עסקיות, הן כאלו שבהן אנחנו "נותנים" ו"מקבלים" באופן ברור ומוגדר היטב לשני הצדדים – אנחנו נותנים כסף, שעות עבודה וכדומה, ומקבלים שירות, תמורה ועוד. במערכות גומלין כאלו, ברור לנו מה הערך של כל דבר, ומה אנחנו זכאים ומצפים לקבל תמורת מה שנתנו. דוגמאות למערכות גומלין כאלו יהיו בין עובד למעסיק, בין קונה למוכר, בין נותן שירות ללקוח.

מערכות גומלין חברתיות, הן כאלו שבהן אנחנו "נותנים" בלי לבקש תמורה, וגם "מקבלים" בלי לבקש תמורה. אנחנו אמנם מצפים שגודל הנתינה והתמורה יהיה דומה לאורך זמן, אך המוטיבציה לנתינה אינה קבלת התמורה אלא החברות, האהבה, הרצון להעניק למי שאנחנו אוהבים. דוגמאות למערכות גומלין כאלו יהיו בין שכנות, בתוך המשפחה וכדומה.

כשאנחנו גרים יחד ביישוב, אנחנו יוצרים ערבוב בין שני סוגי מערכות הגומלין הללו. כתושבים, אנחנו גם משלמים (מיסי יישוב, ארנונה, שכ"ל), וגם מתנדבים ללא תמורה. כהנהגת יישוב, אנחנו גם רוצים לשמור על מינהל תקין (תשלומי תושבים, תשלומים לספקים ועוד), וגם רוצים לשמר את האווירה הקהילתית ואת רוח ההתנדבות של התושבים.

קונפליקטים רבים נוצרים כאשר אחד מן הצדדים מצפה למערכת גומלין עסקית, והצד השני למערכת גומלין חברתית. לדוגמה, היישוב שוכר את שירותיו של ספק שירותים שגר ביישוב, ולאחר זמן מה יש צורך בתחזוקה חוזרת של השירות שניתן – היישוב מצפה לקבל תמורה כמו מכל נותן שירותים אחר שקיבל את שכרו על עבודה שביצע, אך העובד מצפה שהיישוב יתגייס ויתרום את חלקו מחדש לתיקון (הרי ה"מוצר" שנקנה הוא רכוש ציבורי קהילתי). או דוגמה הפוכה, כאשר ותיקי היישוב מרגישים שהם לא מקבלים מענה תרבותי מספק מן היישוב – הותיקים טוענים שהם משלמים מיסים כמו כל תושב, ולכן זכאים לקבל את חלקם היחסי בתקציב התרבות (40% מהתקציב, כיוון שהם מהווים 40% מתושבי היישוב), אך המזכירות מרגישה שהיא צריכה לתת מענה תרבותי כולל לכל הקהילה ולא יכולה לפצל את תקציב התרבות לכל תת-קהילה לפי גודלה.

עצם ההבנה של הכפילות הזו בתפיסת מערכת היחסים, יכולה להוביל את מערך השיקולים של המזכירות. כאשר מקבלים החלטה, צריך לקחת בחשבון את היעדים ארוכי הטווח שלנו (שלעיתים סותרים אלו את אלו): בניית קהילה "משפחתית", בניית אווירה של תרומה והתנדבות, שמירה על מנהל תקין וכדומה. חשוב שההחלטות ישרתו את המטרות ארוכות הטווח, במקום לתקן בדיעבד ובקושי רב נורמות שהתקבעו כתוצאה מההתנהלות שלנו. הנורמות נבנות בסבלנות ולאורך זמן בשדרים שמגיעים מן המזכירות אל הציבור, ואפשר לאורך זמן גם לשנות מצב קיים.

בניית אמון ככלי למניעת קונפליקטים

קהילה שבה לתושבים יש אמון במזכירות, שבה לקהילה יש אמון בכך שההחלטות שמתקבלות בה נעשות משיקולים ענייניים בלבד, לאחר בחינה של כל הצדדים של הסוגיה, ולאחר שנלקח בחשבון גם השיקול של טובת ה"תושב הקטן" ולא רק טובת הכלל - היא קהילה שבה יהיו קונפליקטים מעטים. ברוב המקרים, התושבים ייתנו "קרדיט" למזכירות ויסמכו על החלטותיה.

וכמובן, שאלת השאלות היא – איך בונים אמון כזה?

על מנת לבנות אמון בקהילה, יש לבנות בשלב ראשון תחושת שותפות אמיתית בין כל השותפים – הנהגת היישוב והקהילה. ישנן שתי דרכים להוביל קהילה (כמו גם מדינה): דמוקרטיה "ממשלתית" לעומת דמוקרטיה "שוטפת". האם הציבור בוחר בנו פעם בשנתיים או בחמש שנים, ושם מסתיימת ההשפעה של התושבים על ההחלטות שמתקבלות ביישוב ומשפיעות על חייהם (כמו בבחירות לכנסת), או שאנחנו משתדלים לנהל את היישוב יחד עם התושבים? הנחת היסוד היא שניהול משותף, כמובן תוך שמירה על היררכיה מסוימת בין הגורמים השונים, מביאה לתחושת אחריות משותפת – ואז יש גם הבנה לאופן קבלת ההחלטות, וממילא לגיטימציה להחלטות שמתקבלות ואפילו לטעויות.

כאשר אני שואלת חברי מזכירות למה הם מתנדבים בעצם למזכירות, והרי הדבר דורש השקעה עצומה, אני מקבלת בין השאר את התשובות הבאות – חשוב לי להשפיע, יש לי חזון שאני רוצה להוביל, שליטה בחיים שלי (אם אני בצומת קבלת החלטות אני יכול להחליט), רצון להיטיב עם היישוב מתוך אהבה גדולה אליו, הנאה (אווירה טובה בישיבות המזכירות), סיפוק, פידבק חיובי ועוד.

חשוב להבין שגם לשאר התושבים חשובות המטרות הללו! כאשר תושבים מתנדבים לועדה, הם רוצים ליהנות מן העשייה, להשפיע על חייהם-הם ועל היישוב כולו, לקדם נושאים שחשובים להם. חברי המזכירות יכולים להעצים את המתנדבים והשותפים בעשיה, באופן נכון ומאוזן – מצד אחד לכבד ולגבות את החלטות הועדות, לתחזק ולהוקיר את המתנדבים, ומצד שני חשוב לבצע תיאום ציפיות עם הועדות מראש.

כלי נוסף ולא פחות חשוב לבניית אמון, ברמת התושב הבודד – הוא היחס שמקבל תושב שפונה לקבלת מענה. גם זו תורה שלמה שאפשר לכתוב עליה מאמר בפני עצמו, אולם גם באמצעים פשוטים יחסית אפשר ליצור שינוי משמעותי. חשוב להבין שלפעמים פנייה כזו היא הקשר היחיד שיש לתושב עם "היישוב", והתגובה שיקבל היא שתקבע את היחס שלו ליישוב. תושב שמקבל הקשבה מלאה ומרגיש שיש הבנה לבעיותיו וקשייו, תושב שחוזרים אליו כאשר הוא מתקשר ומשאיר הודעה, תושב שמקבל את התחושה של"יישוב" אכפת ממנו – יקבל בדרך כלל כל תשובה שנחזיר לו, כיוון שהוא סומך על כך שכל השיקולים נלקחו בחשבון. יתרה מזו, לפעמים עצם ההקשבה המלאה היא הצורך שבא על סיפוקו באופן מיידי, ולפעמים הפתרון יכול להיות מאד פשוט אם רק נזהה אותו בשלב ראשון, לפני שהוא תופח לתסכול ולקונפליקט.

נכתב באהבה רבה לכל חברי המזכירויות והועדים באשר הם, שתורמים ממרצם ומזמנם לטובת הכלל.

---------------------------------------------------

רחל גוטמן הינה מגשרת מוסמכת ומאמנת בקורסי גישור, בעלת ניסיון רב כרכזת קהילה וכרכזת מתנדבים. מעבירה סדנאות לוועדי ומזכירויות יישובים בנושא הבנת עומק של התהליך הקהילתי, ומתן כלים לבניית אמון ומניעת קונפליקטים. [email protected]