לפני כשבועיים היינו, בעלי ואני, בחתונתה של חברה אהובה מהעבר. אל החתונה ההיא הוזמנו גם אנשים מהיישוב הבנימיני בו גדלתי (שם היישוב שמור במערכת), ומכיוון שכך, גם שובצנו באותו השולחן.
הדבר הראשון שהבחנתי בו כאשר התיישבנו הוא שאנשים לא נשארים באותו הגיל. כן, כן. הם מתבגרים. נשים קטנות שישבו סביב השולחן בו ישבנו, היו ילדות קטנות כשעזבנו. הוריהם שישבו אף הם עמנו צחקו והעלו נושאים יישוביים כאילו מעולם לא נפרדנו. דיברנו על החברים, המזכירות, פעילויות הנוער ועוד. כאילו אנחנו רק ממשיכים שיחה שנקטעה לפני מספר ימים באותו נושא. הקשר והאהבה לא התעמעמו בעקבות הזמן.
על היישוב בו גדלתי אני כותבת את הדברים הבאים באהבה רבה. מקווה שאף אתם תקראו אותם ככאלה.
הדבר הראשון שעולה בי כשאני חושבת על הבית ההוא, על היישוב, זו אהבה עצומה. קהילתיות, משפחה גדולה, ובעיקר אידיאליזם אינסופי אשר ניזונים ממנו כל ילדי היישוב מלידתם.
כשהיינו ילדים הסניף היה מרכז חיינו, כשבגרנו הסניף היה לבית. ערבים שלמים היינו מבלים במצודה (הסגרתי?) ושרים. מדריך אחד בגיטרה ומפוחית, צמד אחר של מדריכים שחקני-על היו בתפקיד ה'מפרצפים', ומעלים קטעי סטנד-אפ מבלי ששמו לב לזאת, וקומונרית מסורה שביתה היה ביתנו. לפנות בוקר היינו נפרדים לשלום ונפגשים שוב ביום שלמחרת. ההדרכה הייתה כמו אוויר לנשימה, אולי בגלל זה לא רצינו לעזוב אותה בקלות רבה כל כך.
כשהתחתנתי, נשארנו לגור ביישוב, גידלנו את ילדינו עד שלב מסוים, ועזבנו. החברים בצ'כונה נשארו חרוטים בליבנו, ובכל ביקור אנחנו מרגישים כאילו מעולם לא הלכנו.
ומדוע אני מספרת לכם את כל זה?
אז ככה, בואו נחזור לרגע לחתונה, לשולחן עם השיחה הקולחת. ישבו שם שתי נשים, חברות טובות אשר לאורך השנים תמיד היו צמד. יום אחד (לא כל כך יום אחד אבל נגיד) נישאו ילדיהם והן הפכו למחותנות. השיח בניהן נסב על וויכוח מעורר קנאה של נתינה ואהבה. האחת רוצה לתת, השנייה לא רוצה להטריח. כמה געגועים העלה בי הוויכוח הזה. ברגע אחד חזרתי לשעות אחר הצהריים בגן השעשועים, לשלב שבו הנשים יוצאות עם ארוחת ערב ומאכילות את ילדיהן ואת כל יתר הילדים, לחזרות להצגות פורים היישוביות, לפטפוטי הבוקר עם השכנה, לאיסוף זבל משותף עם השכנים (שהכלב שלהם פיזר בגינה), למנגלים, לשעות של צחוק בלי גבול.
הקשרים החברתיים והלכידות (פעם קראו לזה חוסן) יוצרים גאוות יחידה ומאפשרים כניסה עצומה של אהבה ללב הדור הגדל ובא. בנוסף לכך, האויב הערבי המשותף שלא נותן מנוח הופך את סולם הערכים לגבוה יותר. אין ללכת בטל, יש משימות לאומיות - משמרות אבטחת הציר, הגשת אוכל ושתיה לחיילים, סיוע בהקמת מתחם מנוחה עבורם, הקמה ושימור של מעיין ועוד, ובימים קשים (שלא יבואו לעולם) הם יודעים לתת כתף ולהיות שם. אבל ממש להיות.
כשגדלים הנערים והם מגיעים לשלב הנישואין, מרביתם מוצאים את בנות זוגם דווקא בתוך היישוב, וחלקם אף נשאר לגור ביישוב. קוראים לזה בנים ממשיכים.
ביישוב שגדלתי בו יש מיני-מוטו האומר: "לעולם אל תסתכסך עם השכנים, אין לדעת באיזה שלב הם יהיו המחותנים שלך...".
אם הייתי עורכת מיפוי של כל הנישואין הפנימיים הייתי מקבלת תרשים בסגנון קורי עכביש - אלה מחותנים עם אלה ועם אלה, ההם מחותנים גם עם ההם ואלה בכלל מחותנים גם וגם וגם.
יש סיפור יפה על שניים מבני הישוב שלא ממש הסתדרו בניהם, כלומר ממש לא הסתדרו -הוא היה מחטיף לה בגן, בסניף היה מציק לה, בשבט הם לא תקשרו, יצאו לצבא ואיכשהו הקשר הסתדר, ולבסוף התחתנו. ההורים שלהם, שכל השנים היו מעורבים במורכבות החברתית הזאת, מצאו את עצמם מקבלים אל ביתם את זה שכיפכף את בתם לאורך השנים...
מתוך הגעגוע הזה עולה בי ההבנה שכשבוחרים ישוב, בהחלט בוחרים משפחה.
שלא כמו בעיר, שם שיקולי בחירת המגורים עוסקים בעיקר בנוחות, קווי אוטובוס, נגישות, קירבה למוסדות חינוך, פיתוח, פוטנציאל נדל"ני ומצב סוציואקונומי, בבחירת ישוב אתה יורד לרזולוציות קטנות בהרבה. אתה בודק את התושבים בציציותיהם (תרתי משמע), את המזכירות, את המצב החברתי ואת המוסד החינוכי ביישוב. אחרי הכל, לחיות ביישוב זאת חתונה. הילדים מתרוצצים חופשי בכל שעות היום, מבלים אצל חברים, אוכלים, שותים, אתה מארח את ילדי חבריך, את הוריהם, נפגש עמם באירועים יישוביים, חי, נושם ובועט את שכניך.
את היישוב ההוא עזבנו מסיבות טכניות, וכבר חלפו שנים מאז ובכל זאת, עינינו צופות וליבנו מחובר בכל נימי נפשו לשם. ושלא תבינו, אנחנו אוהבים מאוד את יישובנו הנוכחי ואת חברינו כאן, אך מתרפקים על זכרונות ומהעבר כמו שזוכרים אהבה ראשונה.
בלילה בלילה, אני חולמת שיום אחד נזכה אנחנו או מי מבני משפחתנו הקרובים להיות מחותנים של משפחה משם, מהמקום ההוא, לחתום על ברית-עד עם המקום בו נמצא הלב.