"היית שזור בנימי נימים ובדקויות המאפיינות רק אותך בכל עורקי הבית. ילד שלי – ילד של עורקים ונימים - ברור שהיה צורך לפגוע בך בעורק הראשי - אחרת לא היית עוצר." דברים שכתבה שרה רוזנפלד לשלושים לבנה מלאכי הי"ד

שרה רוזנפלד

שואלים אותי בחודש האחרון כמה פעמים ביום מה שלומי, ומה נשמע. ואני באמת לא יודעת מה ואיך לענות. שזה באמת לא ברור לי כל כך? שזה משתנה מרגע לרגע? אז ניסיתי לשבת ולחשוב עם עצמי מה נשמע אתי...

אז זהו, שהלב שלי נשבר. באמת נשבר. ורבי נחמן כבר אמר שאין דבר יותר שלם מלב שבור, אז כנראה שאצלי כבר ממש ממש שלם. אבל בלב הזה שלי השבור-שלם - דרות כבר בריות רבות - וצפוף שם מדי. צפוף בכאב ובמצוקה.

בתוך הצפיפות יש גם הכרת טובה והכרת תודה. לכל המשפחה והחברים שבאמת מחבקים ומלווים וחושבים ודואגים.

"היום אנו בערב השלושים ואני מרגישה שאנו נדרשים לעוד סוג של פרידה ושחרור שלנו אותך" - כך פתחתי את דברי בשלושים של יצחקי. והיום? מה לומר? מה להרגיש? מה לעשות? באיזו פינה בלב להניח כזה כאב?

דיברתי אז על האימהות שלי, על כך שהיא הדבר האמיתי והחשוב שמילא אותי יותר מכל דבר אחר. ועדיין כך. וגם איתך, ובמיוחד איתך, מאד מאד כך.

מלאכי שלי - אהוב, חשוב, יקר, רגיש, מיוחד, מדהים, אגדה עוד בחייך. איך? איך אוכל?

כמה דיברנו יחד על חסרונו של יצחקי - כמה כאבנו יחד, כמה הבנת בצורה עמוקה את החסר של בן ואח. ועכשיו נשמה שלי, מה אנחנו אמורים לעשות?

הבית מלא אותך. היית שזור בנימי נימים ובדקויות המאפיינות רק אותך בכל עורקי הבית. ילד שלי – ילד של עורקים ונימים - ברור שהיה צורך לפגוע בך בעורק הראשי - אחרת לא היית עוצר. מלאכי שלי. אתה איש של הפרטים הקטנים. רואה הכל, מבין הכל, זוכר הכל ומשקיע בכל.

במשפחה - בכל אח ואח באופן פרטי. ביחד שלכם כאחים. ביחד של כולנו כמשפחה גרעינית וביחד המשפחתי הרחב שנאמת לכולנו כמה הוא חשוב. כמה זה נותן גב וגאווה שיש לאדם משפחת מוצא רחבה וחזקה. וכמה שום דבר לא ברור מאליו, וכמה צריך להשקיע. והשקעת. אלוקים עדי כמה שהשקעת. וחשבת. ותכננת. והתאמצת. וביצעת.

לא היה יום בו לא דיברנו כמה פעמים. צחקנו, היינו רציניים, סיכמנו, חפרנו, שיתפנו השתתפנו. באמת שאני לא יודעת מה יהיה. איך יהיה. איך נצליח שוב לאסוף את כל כוחותינו, את כל אהבתנו, את כל געגועינו וכאבינו ואת הבהלה שאוחזת בנו כדי להמשיך הלאה. אמרתי לאבא שאין לנו ברירה אחרת. כי האחיות והאחים שכל כך אהבת והיית גאה בהם מתבוננים בנו ותלויים בנו. ויחד עם זה - הדבר הנורא הזה שקרה לנו שאני אפילו לא מוצאת את המילה לתאר אותו - אסון? טרגדיה? אובדן? רצח? שכול? טלטלה? זעזוע? פיגוע? מה? איך, איך, מלאכי, לתאר ולהגדיר מה שקרה לנו? מה שאלוקים בכבודו ובעצמו תכנן עבורנו? איך מבינים? איך ממשיכים? ואיך מבינים כשלא מבינים – ובכל זאת ממשיכים?

איך ידעת להתרפק ולתת לי הרגשה שאני הגדולה - שאני זו שעוטפת אותך מלמעלה למטה ונוטעת בך כוחות. נתת לי תפקיד. משמעות. ידעת "להשתמש" בי כאמא, כמטפלת, כמבשלת טובה, כאדם מבין, כפרטנרית. שיתפת אותי בכל. ולהכיר אותך ולדבר אתך ולשתף אותך היו אחת החוויות שמילאו אותי ואפשרו לי לרפא את לבי ואת ליבך אחרי שקרעו מאתנו פיסות גדולות ומשמעותיות ומדממות כשלקחו לנו את יצחקי. יצחקי אחיך הבכור. אחיך הגדול שלא הפסקת להאמין שהוא יחזור. אמרת שלא תעבור את נקודת הזמן בו תהיה יותר זמן בלעדיו מאשר אתו. הסברת שכשתגיע לצומת בו תהיה יותר זמן בלי יצחקי מאשר עם - יקרה משהו גדול. לא בטוחה בדיוק למה התכוננת. אבל כשמך - שם של שני נביאים, הראשון משה והאחרון מלאכי, ניבאת... עברת את התחנה הזו רק ב-308 ימים. פחות משנה חיכית - אולי לבוא משיח, וכשזה לא קרה, עלית לך בסערה השמימה. סערה שהביאה אותך - כך אומרים וכך אני רוצה להאמין - למקום מאד גבוה וקרוב לכיסא הכבוד. ואולי אתה אפילו כבר עם יצחקי, אבל אותנו הסערה הזו הפילה לשאול תחתיות.

אני חיה לי בכמה מישורים בחדש האחרון. זה שמדבר, נושם, מחבק, מתפקד, כותב מכתבים מרגשים לראשי ממשלות ושרים; וזה שמנקר בי ללא הרף: שרה, שרה, שרה - מלאכי שלך איננו. ואני כבר יודעת שהמסע המשתרע לפניי אינו פשוט ואינו קל. הלכתי בו עד זוב דם, ואני באמת מתפללת שנצליח שוב. ושחס וחלילה לא יהיה עוד שוב ועוד שוב... כי מי יודע? ומי מבטיח?

ואני ממש מנסה להיות חזקה ולהיות גיבורה, וזוכרת כל הזמן את השיחה בינינו סביב העניין הזה. איך הסברת לי שאתה מבין ויודע את המורכבות של הדברים שאתה אומר לי, שמצד אחד קשה לך שאני ככה חזקה; ומצד שני אתה יודע ומבין שאתם בונים עלי בעניין... ואיך, איך כעסת עלי סביב ההוצאה של מאיר מעזה - כי המשפחה שלנו לא תצליח לעמוד בעוד אח מת. מלאכי שלי (ככה אתה מזוהה בפלאפון שלי - אתה הגדרת עצמך כך)... ברשותך אביא כאן כמה משפטים שאמרת בריאיון על אחים שכולים:

"אמרו לי פעם - אתה חצי זקן וחצי צעיר כזה... רואים שאתה מאוד רוצה לחיות וליהנות מהחיים ומצד שני משהו מאוד עמוק שקט ועצוב. הכל יותר מפחיד. נשברה התמימות. אני עדיין מאמין. האמונה שלי מאוד חזקה. כי אני לא מוכן להאמין שאני לא אראה אותו שוב. אני לא מוכן לקבל מצב כזה. אם לא הייתה לי את האמונה שבאיזה שהוא יום מן הימים אני אראה אותו שוב - שזה המבחן הכי חזק שלי לאמונה - לא היה לי למה, לא הייתי יודע איך להמשיך. החיים האלה כל כך שבריריים וארעיים שאתה חייב להאמין שיש משהו אחרי, ואם לא היה משהו אחרי - לא יודע איך הייתי מעביר את החיים האלה. אז כן - אני אומר תודה על האמונה...".

גם אני אומרת תודה על האמונה, ילד שלי. ובכל זאת לא קל ולא ברור.

אני, שלא כמו שרה אימנו, מעולם ב"ה לא הייתי עקרה, אבל ילדתי בן וקראתי לו יצחק - וילדתי לעת זקנה כי באמת צחוק עשה לי אלוקים, ועכשיו אני מבינה שגם בא לביתי מלאך, והיה, והביא בשורה, וצחקתי עמו לא מעט. והוא שימח את ליבי בהמון בשורות טובות, שימח אותי עד כלות, ועכשיו המלאך הזה שלי הלך. ואין דרך אחרת להיפרד ממך, מלאך אהוב ויקר, חוץ מלהבטיח שאעשה ככל יכולתי שלא להיבהל מבשורתו של מלאך המוות כפי שקרה לשרה. אחכה כאן עד גיל 127, כמו שרה. אחכה לך... עד יכלו ימי.

----------------------------------------------------------------------------------------

מתוך דברים שאמרה שרה רוזנפלד לזכר בנה מלאכי בשלושים למותו.