איפה עוד יש סתירה כל כך צועקת בין הפסטורליות הקסומה, החקלאות המשגשגת ומגוון שיטות הבנייה היצירתיות, לבין הכותרות הזועמות שלהן זוכים לרוב יושבי הגבעות שממזרח לשילה? אבל להם נמאס כבר מהדימוי הלא מוצדק, שיש מי שעובד קשה כדי לייצר אותו, הם אומרים. "אנשים פה עסוקים בעיקר בלגדל ילדים שמחים, ובשגרה בונה ומצמיחה. לא מאמינים? בואו לראות"

רוני בוצר

דרך הכרמים, כשמה כן היא; כביש אספלט מוקף בשתילי גפנים ומטעי זיתים. משני צדיו פזורים על ההרים בתי יישובים, טרקטורים בשירות 'משק אחיה', טרמפיסטים בצמתים, וגם חקלאים והולכי רגל אפשר לפגוש מידי פעם.

לרבים הכביש מוכר בעיקר כקיצור דרך בין כביש 60 לבין כביש הבקעה, נסיעה מהירה משילה לכוכב השחר, מעלי לגיתית או ממערב בנימין לצפון הארץ. אבל קטע הכביש הקצר שבין שבות רחל לצומת גדעון הוא למעשה גם רצף טריטוריאלי של ישובים ושטחים חקלאיים, כל יישוב בפני עצמו וכולם ביחד: אחיה מול גאולת ציון, יישוב הדעת במורדות בין עדי עד וקידה, שבצידה האחורי כבר שולחת זרועות לאש קודש - הגבעה הפנימית והצפונית יותר מכולן, מרחק הליכה קצר מצידה הצפוני של אחיה. הסטטוס המשפטי פה שונה מחלקים רבים ביהודה ושמרון. רובו של השטח מוגדר כ'קו כחול' ומאפשר תכניות בנייה עתידיות נרחבות. אופי הבנייה כפרי ומשתלב עם הטבע, כל בית וגודלו, צבעו ועיצובו הייחודי.

ראשונה הוקמה אחיה, לפני יותר מ-17 שנה. מיד אחריה - עד עד. מספר שנים אחריהן הוקמו אש קודש וקידה. 'הבית האדום' שבו גרו נערים התפתח עם השנים והיה ל'חוות ישוב הדעת', והיום גרות בה משפחות. גאולת ציון הוקמה בשנים האחרונות. כמות התושבים משתנה: קידה היא היישוב הגדול ביותר עם למעלה מ-60 משפחות.  

חתונה מטורפת

באש קודש התגוררו שתי משפחות בלבד כשיעל ויונה זאבי התחתנו על הגבעה, במבנה שיועד להיות לדיר, ומאז הם שם. בהמשך גידלו בו בני הזוג עיזים למשך מספר שנים: "הכנו גבינות ומוצרי חלב ושיווקנו באזור, עד שהתייאשנו מזה. זה היה מתיש". את המוזמנים לחתונה שהתקיימה בסוף החורף תפסה סערה חזקה. "הייתה לנו חתונה מטורפת. חתונה שלא תישכח", מספרת יעל, "חלק מהאורחים ממש נהנו וחלק ממש סבלו. חשבנו שיהיה מזג אוויר סביר, אבל כשהתעוררנו למחרת הכל היה לבן משלג. האוהל ששכרנו דלף מים, אנשים נטלו ידיים מנטלה שהניחו בפנים. כולם יצאו עם בוץ על הבגדים. אבל הייתה אווירה מיוחדת, כמו מסיבת טבע".

מאז עברו 13 שנים. "האזור היה ריק. כשאני מסתכלת היום ורואה את כל הכרמים אני פשוט בהלם. כשבאנו לפה הכל היה מאוד ראשוני והתחלתי. בכל הגוש גרו מספר מצומצם של משפחות. עכשיו ברוך ה' אנחנו אזור עם מאות משפחות, אני אפילו לא מכירה את כולם.

אז הייתה תקופה אחרת לגמרי - את הקרוואנים הראשונים משרד השיכון הביא, את הכביש הראשון משרד השיכון סלל. חשוב לציין שזה אחד האזורים היחידים שיש בו עתודות קרקע של המועצה - אם רוצים להביא צעירים, אם רוצים שהאזור ימשיך להתפתח, אין הרבה מקומות שאפשר לבנות בהם ככה. כשהגעתי לפה, בדיוק נסגר גן ילדים בשילה. בכל האזור שמגבעת הראל, שילה, שבות רחל ועד הגבעות, היו ארבעה גני ילדים. היום יש 14 גני ילדים, בתוך 12 שנים".

לזוג זאבי שישה ילדים. יעל עובדת בחברת הייטק ברעננה, כבר תשע שנים בתחום. הם גרים בבית שנבנה לפני שמונה שנים, והורחב ושופץ לפני שנה. הקירות החיצוניים מחופים באבן ופנים הבית נראה כמו הפקה ממגזין לעיצוב. הנוף שנשקף מהחלון עוצר נשימה. איכות חיים שנבנתה בשנים של יזע. "עכשיו החיים פה יותר נוחים, אבל היו שנים שהיינו פה לבד בלי אוטו, לא היה כביש, היינו הולכים ברגל קילומטר וחצי רק בשביל לצאת לעבודה. כשלא היו חיילים, בעלי שמר כל לילה שעתיים על היישוב. בשבתות אירחנו אנשים בשביל להשלים מניין, אף פעם לא ידענו כמה יבואו.

"במשרד אנשים היו תמיד צוחקים על כמויות הבוץ שהייתי מפילה מהנעליים" - היא מחוברת לשכנים באש קודש כמו גם לקולגות מרעננה. "יש לי חברים ממש טובים, נוצרים קשרים עמוקים. אני נמצאת איתם רוב היום. בסופו של דבר אנשים זה אנשים, לא משנה איפה אתה גר".

ואומרים לך 'אה, אש קודש, קראנו עליכם בעיתון?'

"כן, מלא פעמים. שואלים אותי בבוקר 'מה, בעלך זרק אבנים הלילה?'. אני מדברת עם אנשים המון על אידאולוגיה. אי אפשר להגיד שכולם נהיו ימניים, אבל כן יש דברים שלא עלו להם בכלל במודעות. פתאום הם מכירים בן אדם שגר שם. אני רואה בזה משהו אמיתי, שליחות. אנשים אומרים 'וואלה, היא בנאדם כמוני, חברה שלי, אני לא רוצה שיפנו אותה, אני לא רוצה שיהרסו לה את הבית'".

רוצים חיי שלום

היא הודפת את התדמית השלילית לא רק מפני אנשי ההייטק מרעננה. לדבריה, גם תושבי הישובים מושפעים לפעמים מהתקשורת במקום להסתכל אל המציאות הקרובה. "את כל האירועים שעליהם שומעים מבשלים אירגוני השמאל. יש פעילי שמאל שלקחו את הכפר קוצרא והחליטו להתלבש על אש קודש, עוד לפני אירועי דומא. לבוא להאשים ציבור שלם בלי שום הוכחה, כחלק משרשרשת הסתות של אירגוני השמאל, זה דבר שאנחנו כמועצה צריכים להתנער ממנו. האנשים שגרים פה באו מתוך אהבה לארץ, אבל בסופו של דבר רוצים לחיות חיים שלווים של שלום".

לפני שנה נהרג אחיה, בניה שראל, במהלך מלחמת צוק איתן. "אח שלי מאוד אהב את המקום הזה, והיה גאה בי שאני גרה פה. כשהוא היה בסביבה הוא היה קופץ לבקר עם החיילים שלו. הוא האמין בזכות שלנו על הארץ". ובכל זאת, "אני לא חושבת שבגלל שאח שלי מסר את עצמו למען עם ישראל, אנשים צריכים להוקיר לי תודה. כמו שלא הייתי רוצה שמישהו שנהרג במלחמה יגיד 'אני עכשיו הולך לדבר עם אש"ף, אל תבקרו אותי, הבן שלי נהרג במלחמה'. זה לא נראה לי קשור. אז מה, הבן שלך נהרג ועכשיו מותר לך לדבר עם רוצחים?.

"אני רואה את עצמי שליחה של סבא של סבא שלי שרצה לעלות לארץ. אני צריכה שאנשים מעפרה ירגישו שהקיום שלי פה הוא גם חלק מהמאבק שלהם. אם אין לי את הלגיטימציה מהם אני לא יכולה להיות פה. חבל לי שאנשים חושבים שאנחנו קיצוניים ומתנערים מאתנו, כי אנחנו באותו צד".

אפקט המרעה

את דיר העיזים שפרנס את משפחת זאבי בשנים הראשונות שכר לפני חמש שנים אביחי סוויסה, במקור מקצרין שברמת הגולן. הוא התחיל לגדל עדר קטן שממוקם היום בחוות ישוב הדעת, הנמוכה והאמצעית בין הגבעות, היושבת לצדו של הכביש המתפתל היורד אל צומת גדעון. "לא מזמן, במהלך סיור של מהמועצה, שאל אותי כתב של ידיעות אחרונות אם אני שייך לנוער הגבעות. עניתי לו: "אני בן 29. הגעתי לאזור הזה בגיל 24. אני לא נמצא תחת הגדרה של נוער בכלל".

לאש קודש הוא הגיע בעקבות חלום על חקלאות ועדר משלו. "אחרי הצבא למדתי בישיבה ברמת גן. כל ערב אחרי ה'סדר', הייתי יושב על האינטרנט ומחפש סוגים של עיזים וכבשים לגידול. בימי עצמאות היו מביאים אותנו לישובים החדשים. לפני חמש שנים ביקרנו בעלי-עין (שהוקמה מאחורי אש קודש ופונתה, ר"ב) ועשינו על האש אצל מישהו באש קודש. אחרי שהתארחתי גם בעדי עד בשבת ונהניתי, לאט לאט התחלתי להרגיש אווירה מיוחדת - שקט, נחמד, קפוא".

@בולד: - קפוא זה טוב?

"כן, אחרי רמת גן", הוא אומר בחיוך. "אווירה טובה. חבר'ה טובים. לקחתי את המענק מהצבא, אח שלי לקח קצת הלוואות מהבנק, קניתי שלושים ואחת כבשים, וקיבלתי חוזה מרעה מהחטיבה להתיישבות על שמונים דונם". בהמשך הוא התחתן ונולדו לו שני ילדים, הגדיל את העדר, ובנה דיר משלו בחוות ישוב הדעת.

"ראיתי שלמרעה יש אפקט טוב: עצם הרעייה הייתה מרחיקה את הערבים שהסתובבו סביב אש קודש. לא הגענו איתם לתגרות או לאלימות. היום אני כמעט חמש שנים רועה, ומעולם לא רבתי עם ערבי בשטח. אם הייתי מגדל כרמים או סתם מסתובב, ההסתברות גדולה שכבר היה קורה משהו".

מה ההבדל בין מרעה לחקלאות בעניין הזה?

"יש להם איזה כבוד הדדי, שאתה צריך להאכיל בהמות אז אתה צריך לתפוס שטח בשבילם. כשעברתי לישוב הדעת באו מהחטיבה ואמרו: עשית עבודה טובה באש קודש, ניתן לך חוזה חדש לפה. משמונים דונם עברתי לאלף חמש מאות. השנה קיבלתי עוד מאה דונם מעבר לכביש, אז אני חוצה את הכביש בצומת. הכל אדמות מדינה".

הצומת היא צומת גדעון, בה נרצח גדעון ליכטרמן הי"ד ולאחרונה גם מלאכי רוזנפלד הי"ד, ממש מתחת לחוות ישוב הדעת. אביחי הוא שהגיע ראשון לזירת הפיגוע. "חזרנו מההורים שלי מהגולן. בגלל הדיר, אנחנו טוחנים פה שבתות ובקושי רואים אותם. לא היינו כל כך הרבה זמן, אז נסענו באמצע שבוע, מה שכמעט לא קורה. בשביל לצאת אני צריך לעשות מרתון כל הבוקר, שגולש לפעמים לצהריים, להאכיל את הכבשים. חזרנו מאוחר - לקראת אחת-עשרה בלילה. כשהתקרבנו לצומת כבר הייתי עייף. ראיתי רכב עומד בצד. פזלתי לכיוונו כי חשבתי שזה קצת לא שיגרתי, ופתאום ראיתי כתם דם על הדלת.

הנהג בדיוק יצא מהאוטו, הוא היחיד שהלך. שני חבר'ה קיבלו כדורים ברגליים וזחלו על הרצפה. מלאכי ישב בתוך האוטו. הנהג אמר לי: תביא לי חגורה, חבר שלי מדמם. ישר שלפתי את החגורה, אבל עדיין לא יצאתי מהאוטו. היה שקט מוחלט, והייתי בטוח שזה מארב, ואנחנו הולכים לקבל צרור יריות. התלבטתי מה לעשות - בסוף יש לי באוטו אישה בהיריון ותינוקת".

חצי דקה אחר כך הגיע למקום רכב ובו חייל שירה באוויר, ואביחי השאיר את משפחתו באוטו וניגש לפצועים. "אני והנהג הוצאנו את מלאכי והשכבנו אותו על הרצפה. ראינו שהוא קיבל כדור בבטן שיצא לו מהירך. הוא לא היה בהכרה. נתתי לו סטירות, שפשפתי לו את החזה וביקשתי: "תישאר אתנו, נשמה", הורדתי את החולצות ולחצתי לו חזק על הפצע. מהלחץ, והתחלתי לבכות.

"יכול להיות שאם הייתי בפיגוע עם נשק, אולי הייתי יכול לרדת יותר מהר, אולי יכולתי יותר לעזור". רישום פלילי של סיפור ישן עליו זוכה אביחי ואף קיבל פיצויים, בשילוב נפלאות הבירוקרטיה, מונעים ממנו להחזיק בנשק אישי. "אני נוסע על הצירים לא חמוש, ומסתובב בשטח לא חמוש. בעקבות האירועים האחרונים יותר מתוח במרעה, אני קצת בלחץ כשאני יושב על הצומת. אם הייתי פחדן, אחרי פיגוע כזה, לא בטוח שהייתי חוזר לשם. בן אדם אחר אולי לא היה חוזר".

הדיבורים כנגד אנשי הגבעות הם לדבריו 'ציד מכשפות קטלני': "שמים רגליים לעבודה שהיא הכי חוקית - יש לי חוזה מתואם עם המינהל האזרחי, עם החטיבה להתיישבות. הכל מסודר במס הכנסה ומע"מ. לא תמיד אלו אירגוני השמאל - גם שב"כ וכל מיני אנשים מאחורי הקלעים יכולים לעשות משהו קטן שמפיל הכל. השירות של מגדלי עדרים למועצה הוא גדול. אפשר להגיד שאנחנו עובדים בחינם. תשאלי את הרבש"צ, לפני שהגעתי לפה, הערבים היו מגיעים חופשי עד לקידה. הייתי שמח אם היו משקיעים פה בגדרות, שבילים, פיתוח, צינורות. בסוף, חוץ מזה שאני מאכיל את הכבשים בזול, המטרה שלי שהשטח הזה ייתפס. לפני שהבאתי לפה כבשה אחת אמרתי למועצה: ברגע שהיישוב מתפתח, אין לי בעיה להעביר את הדיר למקום אחר, כי זה הכי חשוב. בית בשטח זו העמדה הכי חזקה. כשיש את האדמות שאנחנו שומרים עליהן, יש בסיס לבנייה".

לגדל ילדים שמחים

"אנחנו לא צריכים לקחת אחריות על האירוע בדומא. אף אחד לא הוכיח שום דבר", אומרת גם טליה ליבי, בת 24, אם לשלושה ילדים, מעדי עד. "כשיהודים נרצחים מדברים בכל כלי התקשורת על איזה אנשים טובים הם היו. אבל בדומא, לא עניין אף אחד מי היה הילד הזה או מה אבא שלו עושה. כמעט לא עניין איך קוראים לו. לא מדברים על מי אבד להם, מי כבר לא יתעורר למחרת בבוקר. עניין אותם דבר אחד: יהודים עשו רע לערבים. למה כשזה הפוך לא מדברים ככה? נכון, היהודים שנרצחו באמת היו אנשים טובים, אבל הם לא נהרגו בתאונת דרכים. אנחנו צריכים להבין שאנחנו פה במלחמה.

"יום אחרי האירוע בדומא הגיעו לפה שב"כ ויס"מ, אני עוד לא שמעתי שקרה משהו בכלל, דפקו אצלי בדלת והתחילו לחקור אותי, אולי ראיתי משהו, שמעתי? אמרתי להם: "אתם חיים באשליות, אנחנו עוסקים פה בלגדל ילדים שמחים. אף אבא לחמישה ילדים לא הלך ושרף בית. תשחררו". הם עשו חיפושים מטורפים בכל האזור ולא מצאו כלום. אנשים פה חוזרים מהעבודה, הולכים למנחה וערבית. יש להם סדר יום, ושגרה טובה, בונה ומצמיחה.

"יש פה עניין גדול של השמאל להבעיר את השטח. 'יש דין' איחדו את כל תושבי הכפרים פה מסביב לעתירה נגדנו, לפני זה הם בכלל לא הכירו אחד את השני. ההתיישבות פה מעצבנת אותם בדיוק כמו כל יישוב אחר. אנשי עדי עד מעניינים אותם בדיוק כמו תושבי קרני שומרון או שילה".

משפחת ליבי הגיעה לעדי עד כזוג צעיר לפני חמש וחצי שנים, כחלק מהגרעין המתיישב בהקמת הישוב החדש 'גל יוסף', ממש מעל צומת גדעון. בשלב הראשון התבטאה האחיזה במקום בגידולים חקלאיים כמו כרוב וחצילים, שמומנו בכספים שהקצתה החטיבה להתיישבות, ומשפחות הגרעין התגוררו בעדי עד. בהמשך הם גרו במקום עצמו, אבל מבחינה חוקית המגורים היו צריכים להיות ניידים, ולכן התגוררה כל משפחה באוטובוס. זה לא מנע מהמינהל ומהמשטרה להגיע בוקר אחד, לקשור את השומר במקום, להחרים את הפלאפון הנייד שלו, ולהרוס את האוטובוסים ששופצו לדירות קטנטנות, משפחתיות וחמימות, עד היסוד.

אולם חלום גל יוסף, חזון הרצף שמחבר את יישובי האזור לכדי פנינת התיישבות, עדיין בליבם. הם בנו בית במגרש המרוחק ביותר והשקיעו בו את מיטב כספם. "להראל, בעלי, היה חלום לבנות קיר מאבן מקומית, עם אח עצים בתוך הקיר. את הרצפה עשינו דמוי עץ. בחוץ בנינו רחבה גדולה. בית טבעי ויפה, מושקע ומרווח, אחרי שגרנו בקרוואן במשך ארבע שנים". בבית החדש הם התגוררו שמונה חודשים, בתחושה זמנית: אחרי רצח מלאכי רוזנפלד הי"ד, נוצרה ההזדמנות לבניית שכונה לזכרו, מרוחקת עוד יותר, ומשפחת ליבי השכירה את הבית בלי היסוס וחזרה לגור בקרוואן, מרחק הליכה של כחצי שעה מבית הכנסת וגן השעשועים שבמרכז הישוב. "כשהקימו את השכונה החדשה עמדתי במשך שבוע, הסתכלתי מלמעלה על הבנייה, ולא ידעתי את נפשי. כאילו הכל מתוכנן. למה אי אפשר לבנות בלי שיירצחו יהודים? למה אנחנו צריכים לשלם בדם על הבתים שלנו?". גם אחרי המעבר הם כבר חושבים הלאה: ליד הקרוואן בונה הראל סטודיו לטליה, בוגרת לימודי עיצוב אופנה.

"כשאמא שלי שואלת אותי היום 'איך תסתדרו'?, אני אומרת לה: 'אמא, אנחנו רק תלמידים טובים'. כשהייתי ילדה אבא שלי בנה לאמא בית חלומות עם שבעה מפלסים בקרני שומרון, לגור בו עד מאה ועשרים. אחרי שדוד שלי נרצח, אמא שלי מאסה בחיי הנוחות וחיפשה עוד משמעות (גלעד זר הי"ד, דודה של טליה, היה קב"ט השומרון ונרצח בפיגוע ירי). וכך עברנו, משפחה עם תשעה ילדים, לקרוואן ללא רצפה או קירות נורמליים, בשביל להקים את רמת גלעד.

"אחרי הרצח של מלאכי הרבה אנשים התקשרו אלי ואמרו לי, "אם אתם הייתם שם זה לא היה קורה". אני לא יודעת מה יקרה או לא יקרה, אבל מבחינת ההשתדלות, כשאתה מתיישב ליד כביש זה אמירה של 'אנחנו פה. זה הכבישים שלנו, הארץ שלנו'. הכפרים הערביים יושבים על הכבישים, ומרגישים את זה בדרך. זה כמו ממלכה. זו אמירה מאוד חזקה. עכשיו רואים את עדי עד מכביש אלון".

לשם האיזון

ומה עם זריקות אבנים, ותג מחיר? הייתכן שהטענות עליהן הן רק בדיה או התנכלות מכוונת? ומה דעתם של התושבים על כך ששמם עולה לכותרות שוב ושוב בהקשרים האלה? כמו בכל מקום, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. אזור שהיה שקט הפך באחת לקו העימות, לשם החם במשרדי 'יש דין' ובמהדורות החדשות.

קשה לחמוק מדיון בסוגיה אם עברת בדרך הכרמים בדרך הביתה. היא עולה בדיונים משותפים ובין יישוביים, בדיונים פנימיים בתוך היישובים, ובעיקר נדרש אליה כל אדם בינו לבין עצמו. וכתושבת האזור אני מוסיפה: לא חייבים לדבר על הנושא גם הפעם. הרי את הגרפיטי הזה סיקרו עד דק, גם בכלי התקשורת המזוהים כימניים. אין סיבה לתת יד להשוואה בינו ובין הטרור הרצחני המשתולל. ואם מישהו בכל זאת, לשם האיזון, רוצה לחוש טוב יותר את היחס העדין בשטח או את האווירה האמיתית, הוא תמיד מוזמן לבוא לבקר.