המאמר על השינויים הצפויים בהליכי הקליטה ביישובים ("שקיפות, נעים להכיר", גיליון 404) מעלה דילמות נוספות הקשורות לקליטה ולקבלה ליישובים. מה קורה כאשר בני היישוב בוחרים בדרך חיים אחרת? האם כאן זה ביתם ומבית לא מגרשים, או שמראים להם את הדרך החוצה? בעפרה הסוגיה עלתה לדיון יישובי

אור כהן ארזי, עפרה

נולדתי ביישוב פסגות, שם גרתי עד גיל תשע, אז עברה משפחתי לגור ביישוב עפרה.

בגיל 15 החלטתי ששמירת השבת פחות מתאימה לי, ו"חזרתי בשאלה", כמו שאוהבים להגדיר, למרות שלמעשה כל החיים אנחנו חוזרים בתשובה. מאז היו לי הרבה פעמים עליות וירידות בעניין הדת, אבל בגדול - החלטתי שזאת הדרך שלי, שונה מעט מהדרך המקובלת בעפרה.
כשהתחתנתי עם שיבי, שנולד בעפרה, היה לנו ברור שאנחנו נשארים לגור כאן. פה גדלנו, פה ההורים שלנו, פה כל החברים שלנו ופה אנחנו מכירים וטוב לנו. הגשנו טפסים לוועדת קליטה, והיה לנו ברור שיקבלו אותנו בלי בעיה בכלל, ושכל העניין הזה הוא נטו בשביל הרשמיות.
אבל זה לא היה כל כך פשוט כמו שחשבנו. בוועדת קליטה ישבו חמישה אנשים שמכירים אותי ואת שיבי מגיל אפס. הם התחילו לשאול אותנו כל מיני שאלות - על העבר, ההווה והעתיד, ומהר מאוד הגיעו לעניין החשוב מכל: האם אנחנו דתיים? שאלו.
מיד ענינו שנינו שלא.
למרות שאנחנו מדליקים נרות בשישי בערב, עושים קידוש, מכבדים את ההורים, נותנים צדקה, לא גונבים, לא רוצחים ולא נואפים. אבל אנחנו כן נוסעים לטייל בשבת, רואים סרטים ומדברים בפלאפון. ובגדול, מנסים להיות אנשים יותר טובים כל הזמן.
הוועדה ניסתה להבין מה הלחץ שלנו להישאר לגור ביישוב דתי דווקא. מצאנו עצמנו עומדים בפני סיטואציה מאד קשה לנו. היו אפילו דמעות, ברגע שבו הבנו שיש מצב שלא מקבלים אותנו ליישוב. הסבירו לנו שיש הרבה יישובים חילונים או מעורבים, שאולי יותר יתאימו לנו.
לבסוף אמרו לנו שיחזרו אלינו עם תשובה.

יצאנו מהמפגש עם וועדת קליטה בהרגשה ממש קשה. אנחנו גדלנו במקום מסוים, שהוא כל העולם שלנו כרגע, שהוא הבית; האם יש מצב שנצטרך ללכת משם בגלל שאנחנו "לא דתיים"?
ועדת קליטה לא רצתה להחליט לבד החלטה כה משמעותית, וכך הוחלט לקיים אסיפת חברים שתחליט האם לקבל אותנו או לא. אחרי שבועיים קיבלנו תשובה חיובית.

 

מאמץ משותף
אני מבינה מאוד את המורכבות הקשורה בדילמה שעמדה בפני היישוב. ברור שלקבל חילונים ליישוב דתי... זה לא מהלך כל כך פשוט. אבל לדעתי, אם מדובר במישהו שנולד וגדל ביישוב, זה הבית שלו ומבית לא זורקים. יחד עם זה, ברור כשמש שגם מצדנו נדרש מאמץ. ברור שאם אתה חילוני שנשאר לגור ביישוב הדתי שבו גדלת, אתה צריך לכבד את אורח החיים. וזה אומר לא לשמוע מוזיקה בקול ולא לנסוע בשבת. כי ככה גדלנו וזה מה שאנחנו מכירים.

לנו היה ברור שאם בחרנו להישאר ביישוב אנחנו נכבד את אורחות חייו. בטח ובטח אם שני בני הזוג הם ילידי היישוב.

 

לא לשפוט

הסיפור הזה לווה בתחושות לא קלות. אבל גם אני למדתי ממנו דבר או שניים. למדתי להיזהר מאוד מאיך שאנחנו מדברים, ולנסות לא לשפוט אנשים על דברים כל כך לא חשובים. חייבים להפסיק להשתמש בהגדרה הנוראית הזאת – "דתיים" ו"חילונים". זה מכניס לכל כך הרבה מקומות לא נעימים ומיותרים.
אני ושיבי מאוד אוהבים את עפרה. מאוד אוהבים את הקהילתיות שיש ביישוב. כיום אנחנו גם עובדים ביישוב ויש לנו קבוצה של עשרה נערים שלא ממש מרגישים חלק מהזרם המרכזי ואנחנו המשפחה המאמצת שלהם.

 

חשוב לי מאוד להגיד שהיישוב עפרה עובר שינוי גדול מאוד בעניין הזה. אני מכירה שני זוגות לא דתיים נוספים שהתחתנו או יתחתנו בקרוב וקיבלו אותם ליישוב. זה מאוד משמח שהיישוב נפתח למגמה הזאת של הנוער הבוגר שבוחר לו דרך משלו ואולי גם חוזר בשאלה, ומשאירים אותו בבית.