התגליות הארכיאולוגיות שגילה ומסקנותיו ההיסטוריות הקפיצו משלוותם את חוקרי הזרם המרכזי של הארכיאולוגיה. הביקורת וההתעלמות שרחשו לו הקולגות לא הניאו אותו מלהמשיך להיאבק ב"אסכולת מכחישי התנ"ך". פרופ' אדם זרטל ז"ל (2015-1936) שהלך לפני כחודש לעולמו, העמיד דור חדש של חוקרים ומטיילים הולכים בדרכיו לאורך השומרון, בנימין ובקעת הירדן

אהרן טבגר, ראש אגף מחקר במדרשת הרי גופנא

כשפרופ' אדם זרטל התחיל את פרויקט מפעל חייו – סקר הר מנשה – עדיין לא נולדתי. היה זה בשנת תשל"ח, פחות מחמש שנים לאחר שנפצע קשה במלחמת יום-כיפור ולאחר החלמה ממושכת שבמסגרתה הודיעו לו הרופאים כי מעטים הסיכויים שיוכל לשוב וללכת כבראשונה. זרטל הנמרץ, שרק התחיל את לימודי הארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, היה נחוש להוכיח לרופאים את טעותם, ומאז, במשך 37 שנים, כמעט ללא הפסקה, היה הולך ברגליו במרחבי הר מנשה ובקעת הירדן.

 

הקשר הראשון שיצרתי עם פרופ' זרטל היה רק לפני כחמש וחצי שנים. ארגנו אז את כנס מערב בנימין – "במעבה ההר" הראשון, והזמנו אותו להיות חבר בוועדה המדעית המלווה את הכנס. את שמו אמנם הכרתי כסטודנט שמתעניין במחקר ההיסטורי והארכיאולוגי של אזורי שומרון ובנימין, וככזה לא יכולתי שלא להיתקל בפרסומיו הרבים בנושאים אלו, אולם אז עדיין לא הכרתי אותו אישית. אז התשובה השלילית שנתן לי, הפתיעה ואף ציערה אותי, אך לימים הבנתי שזהו האיש. עסוק במחקר, רחוק מכל גינוני כבוד, ונמנע מלחוות דעה על מקומות ואתרים שלא ביקר בהם בשטח. כך, אם כן, היתה תשובתו הראשונה: "לצערי עלי להשיב בשלילה. אין לי זמן למטרה זו וגם איני מכיר את אפרים. מנשה זה סיפור אחר".

הר מנשה ובקעת הירדן אכן היו סיפור אחר מבחינתו. אין אדם אחר בארץ שסקר ביסודיות רבה כל כך את חבלי ארץ לא מוכרים אלו. אדם זרטל והצוות שלו יצאו מידי יום שישי לשטח, סקרו כל מטר ומטר, הפכו כל אבן ואבן, וחשפו מאות אתרים קדומים, שרובם לא היו ידועים עד לביקורים אלו. אדם לא היה מסתפק בביקור חטוף באתר, ובדרך כלל היה מקדיש כמה ביקורים לכל אתר, בעונות שונות, תוך כדי איסוף ממצא רב ויצירת תכניות לאתרים. הפדנטיות וההקפדה היתרה שלו השתלמו, ומתוך מאות אתרים אלו היו לו לא-מעט תגליות חשובות ביותר בהיבט ההיסטורי והארכיאולוגי. התגלית הידועה והמפורסמת ביותר היא חשיפת "מזבח יהושע" בהר עיבל, אולם בנוסף היו לו עוד שלל גילויים: חשיפת העיר נרבתא ומערכת המצור הרומאית, שם החל מרד החורבן; חשיפת מצודות צבאיות סביב בירת ממלכת ישראל, שומרון, מתקופת הכיבוש האשורי; חשיפת מתחמי "כף הרגל" בבקעת הירדן אותם הציע לזהות כגלגל; מציאת קערות מעוטרות בטביעת יתד באתרים רבים באזור קער שכם ושיוכם לכותים שהוגלו לאזור על ידי האשורים; חשיפת אתרי התנחלות בני מנשה והבנת התהליך ההדרגתי של ההתנחלות הקדומה של השבטים בארץ ישראל; ועוד הרבה גילויים נוספים.

 

המפגש הראשון שלי אתו היה כמה חודשים אחרי אותה תשובה שלילית שקיבלתי ממנו, בקיבוץ עין שמר. באותה עת, החלים פרופ' זרטל מניתוח ברגליו הפגועות, ובעזרת שידוך של שוקי לוין מקרני שומרון, נסעתי יחד עם נתנאל אלינסון, תושב קידה לשעבר, ודביר רביב, תושב קידה בהווה, לביקור חולים בביתו שבקיבוץ. הרעיון של שוקי היה להפגיש את הדור הצעיר של מובילי הטיולים בשומרון עם הפרופסור שחקר וסקר בעבר את האזור. מעבר לאירוח הלבבי, היה זה מפגש משמח ביותר. זרטל התמוגג מנחת כששמע שיש יהודים שחוזרים ומטיילים ברגל במקומות שבהם שוטטו רגליו במסגרת הסקר שנים קודם לכן. קשה לתאר את הזיק שנדלק בעיניו כל אימת שדביר הזכיר לו איזושהי טרסת אבנים כ-100 מ' ממזרח לאתר שכוח-אל בצפון השומרון. החלפנו חוויות שונות וערכנו דיונים על ממצא זה או אחר, אך התובנה הבולטת שהוצאתי ממפגש זה היתה שלפנינו ישב חוקר רציני שעבודתו המחקרית לא נשארת קרה ויבשה, אלא משאירה בו, ובכל מי שנפגש אתו, חותם עמוק בנפש. ניכר היה שזרטל אוהב מאוד את רגבי הארץ שדרך בה, גם ללא הערך המוסף של התגליות הרבות. אהבתו העזה לשטח התבטאה גם בסלידתו מהארכיאולוגים שחוקרים את הארץ מ"מגדלי השן האקדמאים" מבלי שמכירים היטב את השטח. בתגובה למאמר ששלחתי לו לשיפוט, לאחר שכבר נאות להצטרף לוועדה המדעית של "במעבה ההר", כתב: "לדעתי, רוב מכריע של המאמרים במקצוע מוטב היה להם שלא ייכתבו, כי אין בהם כמעט מקוריות או שאר רוח. הצצתי כבר במאמר וראיתי כמה הגיגים נכתבו שם סתם על ידי כל מיני אנשים, בלי הכרת השטח ורק מתוך הידיעה שבין כך יענו להם הגיגנים אחרים מסוגם". לדעתו של זרטל, שאותה טרח להזכיר שוב ושוב, הכנסים האזוריים שנערכים בשנים האחרונות בגליל, בשומרון, בבנימין, במודיעין, בשפלת יהודה ובהר חברון, הם השלמה מצוינת לכנסים הרשמיים של האוניברסיטאות בארץ, שכן הם משלבים את המחקר האקדמי עם תוצאות הסתובבות בשטח.

 

הביקורת הזו כלפי האקדמיה, לא היתה הדבר היחיד אתו התעמת פרופ' זרטל מול ארכיאולוגים אחרים. התגליות שגילה והמסקנות ההיסטוריות של מחקריו הקפיצו משלוותם את חוקרי הזרם המרכזי של הארכיאולוגיה. האסכולה הרווחת - בעיקר בחוג חוקרי אוניברסיטת תל-אביב שם ביצע זרטל את עבודת הדוקטורט שלו, אך גם בקרב ארכיאולוגים בכירים מאוניברסיטאות אחרות - סוברת שרוב סיפורי התנ"ך, כולל סיפורי האבות, הכניסה לארץ וראשית המלוכה, נכתבו בשלהי ימי הבית הראשון ואין לראות בהם עדות היסטורית לקורות התקופות הקדומות. לאור זאת, הפרשנות שאותה העניק זרטל לממצאיו לאור השוואתם למסופר בתנ"ך, זכו לביקורות (במקרה הטוב) או להתעלמות מוחלטת (במקרים אחרים). לדוגמה, המבנה בהר עיבל, אותו הוא זיהה כמזבח יהושע, פורש על ידי אחרים כמגדל שמירה ותו לא; האתרים שבהם מצא זרטל כלים שמאפיינים לדבריו את אוכלוסיית הכותים, לא מוצגים בעולם המחקר ככאלה; וכן טרם התקבלה התייחסות רצינית מפי החוקרים למתחמי "כף הרגל" שמצא זרטל ואותם הציע לזהות כגלגלים המופיעים בהקשר לכניסת בני ישראל לארץ. לא רק פרשנותו המקורית, שלעתים הרחיקה לכת הרבה מהמקובל (לדוגמה, הוא הציע לזהות את "הר גריזים" המקראי בהר כביר ולא בהר גריזים של ימינו), גרמה להתנגדות החוקרים לתיאוריות שלו, ולא רק סיבות פוליטיות הקשורות לעבודתו בשטחי השומרון (אחד העיתונאים כינה אותו בזמנו "הארכיאולוג של גוש אמונים") הרחיקו אותו מה"מיין-סטרים". גם הבוז המופגן שרחש זרטל כלפי החוקרים הספונים בספרייה ולא נמצאים בשטח, גרמה לקולגות שלו לעתים להתעלם לגמרי מגילוייו. אחד הארכיאולוגים הבכירים באוניברסיטה העברית אמר לי בשבועות האחרונים, לאחר פטירתו של זרטל, כשפניתי אליו בבקשה לכתוב דברים לזכרו בכתב העת "במעבה ההר": "אמנם יש לי הערכה רבה לעבודה הארכיאולוגית הענפה שביצע, אך הפרשנות שלו, עליה חלקתי לעתים רבות, יחד עם הביקורת הנוקבת שלו, מקשה עלי לכתוב דברים שיכבדו את זכרו בצורה הראויה לו".

 

אולם, למרות היחס הקריר לו זכה זרטל מהאקדמיה, הוא זכה להעמיד דור חדש של חוקרים ומטיילים ההולכים בדרכו – שילוב לימוד המקורות ומחקר רציני עם הסתובבות בשטח והתעניינות בכל שריד קדום. על אף גילו המבוגר, מצבו הרפואי המתנדנד, ועיסוקו הרב בכתיבה, שמח זרטל פעמים רבות להדריך קבוצות מטיילים באתרים המרכזיים שחקר. מעבר לכך, הידע הרב שהצטבר במסגרת הסקר שלו, ולאו דווקא באתרים המפורסמים, מהווה אוצר של עניין מחודש בקרב המטיילים בשומרון ובבקעת הירדן בשנים האחרונות. אם בראשית שנות ה-80 היו מטיילים רבים פוקדים את אזורי שומרון ובנימין אך מתמקדים באתרים העיקריים או בנופים ובטבע, הרי שכיום לאחר כמעט עשור שבו חזרו המטיילים לפקוד את אזורים אלו, תופסים האתרים הקטנים בהם יש שרידי יישוב קדומים, חלק בלתי נפרד מתוך הטיולים. כשפותחים היום את המפה של אתר "עמוד ענן" באזור צפון השומרון ובקעת הירדן, אי אפשר שלא להיתקל בשם של זרטל או בתוצאות הסקר שלו שמוזכרים ברבים מן אתרי העניין שבה. אפשר לומר, שהידיעה שאנו המטיילים בשומרון צועדים במרחבים שבהם חיו אבותינו בתקופת ההתנחלות, המלוכה או בימי בית שני, הפכה בזכותו של זרטל מהכרה תיאורטית ועמומה לתחושה ממשית.

יהי זכרו ברוך.