ר' שלום עצר ממבוא חורון היה מעמודי התווך של ההתיישבות בבנימין. הוא שימש כסגן ראש מועצת מטה-בנימין מעל 20 שנה, הקים ועמד בראש המועצה הדתית, היה שותף להקמת יישובים רבים, והיה גם אב למשפחה ברוכת ילדים. לפני כשלושה שבועות נפטר בגיל 69. בנו אביהו בדברי זיכרון ופרידה

אביהו עצר

אבא שלי היה איש חשוב. כך גדלתי, כך ידעתי. ידעתי שאבא שלי הוא איש חשוב, אפילו יש לו מזכירה, וכשהייתי חולה הייתי נוסע אתו לעבודה, ואז המזכירה שלו הייתה מכינה לי שוקו מתוק-מתוק. ככה זה כשאתה הבן של שלום עצר, וכך גם העובדים במועצה היו קוראים לי "היי, הבן של שלום עצר, בוא רגע חמודי". זה כיף להיות הבן של שלום עצר.
וזה מורכב להיות הבן של שלום עצר. מחד, אתה יודע שאתה בן של אדם מאוד מאוד חשוב, ומאידך אבא תמיד לימד שאסור לך להשתמש בזה. תמיד ריאיונות העבודה התנהלו כך:

 

לא רציתי להיות בן של מישהו חשוב ומשפיע כל כך, רציתי להיות בן של סתם אבא, רגיל כזה, שחוזר בשעה חמש מהעבודה, עושה אתנו שיעורי בית ומלמד אותנו איך משחקים כדורגל.


אבל זכיתי, זכיתי באבא שחוזר בסופי-שבוע כי הוא עסוק בלהקים יישובים, ובערב שבת מיד לאחר הסעודה היה אומר לי לקרוא איזו פסקה ממדרש תנחומא על הפרשה, וכשאני הייתי מחפש את הפסקה הכי קצרה כדי שנלך לישון מוקדם, אבא היה מבליע חיוך כי הוא יודע שאין פסקאות קצרות במדרש תנחומא.
ובבוקר השבת, מיד לאחר סיום הסעודה, היינו יושבים ומכינים את הקריאה של שבת הבאה בתימנית, כי גם כשגדלים במושב אשכנזי צריכים לשמור על המסורת. כך גם בכל סוכות, מיד כשהיינו חוזרים מההקפות בבית הכנסת המרכזי היינו עושים בסוכה את ההקפות בנוסח תימן.
ובסעודה שלישית, תוך כדי שאבא היה מזייף את המנגינה של "מזמור לדוד", היה מחלק חפיסת שוקולד לכל הילדים, כי זה שבת ובשבת צריכים משהו מתוק.
זכיתי באבא שלא היה מרשה לצאת לנו לצאת עם גרעינים בפסח מהבית כי זה לא מעשה יהודי להוציא את העיניים לשכנים שאסור להם.
ולא רק אני זכיתי, גם האחים והאחיות שלי זכו. זכינו באבא שבתבונה מדהימה הצליח לקיים משפחה עם עשרה ילדים ללא קנאה, מריבות ותחרותיות. אבא הצליח לתת בזמן יחסית מועט יחס מיוחד לכל אחד מילדיו.

 

ולא רק אנחנו זכינו, זכתה גם ההתיישבות בכלל ומטה בנימין בפרט, וכך גם כל אחד ואחד שפגש בו זכה, וארץ ישראל זכתה שאדם שבנה בה כל כך הרבה, נטמן כעת באדמתה הקדושה.
אבא, המקומות שבנית ינחמו אותנו. יהי זכרך ברוך.

צילום: אלי אנסבכר