יושבת על הכיסא ולא מסוגלת לזוז. שורה שש, כיסא 10, ליד אמא שלי שמחבקת אותי עד שאירגע.

זה לקח זמן.

אחר כך נשמתי, הפניתי את ראשי לעבר אמי במבט מתנצל: "אני חייבת ללכת להגיד לה תודה".

חצי מתייפחת חצי נרגשת ירדתי במדרגות אל מאחורי הקלעים לתת חיבוק גדול לשחקנית, לומר שלום ולהעניק מילה-שתיים של שיתוף, וזהו. אמא ואני יוצאות ממרכז מורשת בגין ואני שרה "בואי אמא, ספרי לי אמא, איך באים החלומות..."

 

את מיכל פרץ משבות רחל אני מכירה כבר שנים, היא הביאה אותי לכאן, לכתיבה בארץ בנימין. אני חייבת לה (אולי גם אתם). בשלב מאוחר יותר נפגשו דרכינו בעולם התיאטרון.

בשבוע שעבר זכיתי להגיע להצגה שלה "קערות של אהבה", שכתבה על אמה טניה הדר ז"ל. הגעתי נרגשת. ידעתי מה זה בשבילה ואיזה תהליך מטורף היא עברה כדי להגיע לכאן, לבמה, ולספר את הסיפור הזה, סיפור האם והבת.

לקחתי את אמא שלי, ידעתי לקראת מה אני באה.

אחרי שהזמרת ליאת יצחקי פירקה אותנו עם שיריה של טניה, עלתה מיכל לבמה והשלימה את המלאכה.

מה זה אמא? מה כוחה? כמה חום ואהבה יש בה, כמה כל הביטחון העצמי שלנו בא מאמא. ולא משנה איזו אמא היא, אם היא ממלאת את קערותיה במילים של אהבה, חיזוקים וחום, יש שם הכל.

אמא יכולה לטעות, והיא טועה, אך כשהיא עושה זאת מאהבה איכשהו היא הופכת למלאך.

החיפוש התמידי אחר אמא אינו עניין של גיל, כמו גם הצורך ב"כל הכבוד" אימהי. בקהל ישבו נשים ממוסמרות לכיסא, כולן כמוני, נסערות.

לאורך המופע אמא שלי חיבקה אותי, לתומה היא חשבה שמה שהסעיר הוא החיבור ליתמות שמובאת שם בצורה בועטת. נכון, גם זה היה שם - שיר ראפ על האמת בלהיות יתום (היא משני הורים, אני מאב). אך לא רק. זה לא היה העניין.

העניין היה אמא שלי.

אשה שרק מלהביט בה ניתן ללמוד מה זה להיות אשה, אם, סבתא. הכוח שמחזיק את המשפחה, הדבק שמחזיק את הדבר הזה שנקרא אנחנו.

אמא, שגידלה אותנו במורכבויות אינסופיות, זוכה לראות את נכדיה וילדיה ואפילו לרוות מהם נחת ולדעת שלא עמלה לשווא.

בעולם יש הרבה הורים מסורים, אך מסורה כמו אמא קשה למצוא. מעבר לעובדה שהיא באה איתי לכל הופעה שלי (!!!) ומסייעת עם הילדים בכל עת וצורך, לא רק לי אלא גם ליתר אחיי, אמא היא ה-סבתא של הנכדים. השיח הפתוח ביניהם, שבתות הנכדים, ביקורי פתע, ימי כיף של יומולדת - אמא שם. נוכחת!

גם אם אנסה לתאר את החוויה הזאת של קיומה של אמי, לא אצליח לגעת בקצה מה שארצה להביע.

אמא היא כמו טייס, לא רק בקצב חייה. אמא מביאה אותנו אל מחוזות חפצנו על ידי תמיכה, אמונה בלתי פוסקת ביכולות שלנו ושותפות לתהליכים. אנחנו רק צריכים לסמן את היעד ואמא כבר עשרה צעדים לפנינו.

אני יושבת שם באולם ויודעת שהורים זה עניין לא מובן מאליו. בטח לא בתקופה מטורפת כמו זו שאנו חיים בה. ואמא שלי ואני קרובות, ובסך הכל מביעות את אהבתנו זו לזו רבות. אך המופע הזה "קערות של אהבה" היכה בי בהכרה שאין דבר כזה "יותר מדי" או "מספיק" בהבעת הערכה.

וכדי לא להסתובב בתחושת החמצה יש לנצל כל רגע וכל דקה בהכרת הטוב והבעת הערכה ואמירת "כל הכבוד" להורים שלנו, ועוד יותר - לילדים שלנו.

העוצמות הפנימיות שלנו, הכוח אתו אנו קמים בבוקר, האופן בו אנו מניעים את גלגל חיינו, מתקשרים עם הסביבה, בונים בתים, מנהלים את ביתנו, מתנהלים בעבודתנו, עם מנהל הבנק, עם הפיצוץ בצנרת, עם העולם - כל אלה נקשרים בכוח שקיבלנו מההורים שלנו.

ואם יש שם תחושה של אמון, אם יש שם תחושה של הערכה, אם יש שם קערות על קערות של אהבה - יש שם הכל.

ויודעים מה? גילוי מרעיש - עבורי בכל אופן - בכל גיל ניתן לתקן. בכל גיל ניתן להשלים את מה שלא נאמר. בכל גיל אפשר לומר "חזק ואמץ", "אני מאמין בך", "כל הכבוד".

לילדות אין גיל כמו שלהורות אין גיל. בכל גיל ושלב בחיינו אנו זקוקים לאהבה, לתחושת הביטחון שיש לילד. בכל גיל ניתן להעניק אותה.

כך שאם בגיל ההתבגרות הוצאתי לאמא שלי את הנשמה (ויש מצב שעשיתי זאת), אני מקבלת הזדמנות בכל יום להשיב לה בנחת רוח.

אז אמא, תודה על הכל. אני אוהבת אותך.

ואם יש מבין הקוראים מי שהיה מרים את ידו כשמיכל פרץ שאלה "למי אין כאן אבא או אמא?", ומסיים את המופע בתחושת "אילו רק היה לי...", שלא יפספס את הקטע החשוב בראשית המופע, כמו גם בסיומו, כשדמותה של טניה עולה לבמה והיא גאה בבת שלה ואומרת לה: "כפרה עליך ממינקה, הייתי כאן כל הזמן, כל הכבוד לך".