"קינגס גלרי" רכשה ציורים שלי, וזה חלום שהתגשם. אני חולמת להציג גם במוזיאון ישראל. אני מאוד קטנה, מטר ושישים, ואני עושה תמונות מאוד גדולות. המורה שלי אומר שיש לי תסביך נפוליאון: אני קטנה אבל חולמת על דברים גדולים

שושה גרינפלד

ילידת שנת 1979.

נולדה במרסיי, צרפת. ילדות ונעורים בישראל ובצרפת.

נשואה לאוריאל, מהנדס מחשבים.

אמא לשלושה ילדים.

מתגוררים בכוכב יעקב.

לימודים: לימודי אמנות בבית הספר הבוז-אר היוקרתי בפריז, ואחר כך לימודי אמנות במכללת אמונה בירושלים. השתלמות בציור בשמן בצרפת אצל האמן ברנר ז׳ונר. ״החיבור לכל המורים שלי לאמנות הפך לידידות גדולה וזה מוסיף טעם לחיים״.

עיסוקים בהווה: אמנית, יוצרת בסטודיו שבביתה ומציגה תערוכות בארץ ובעולם.

מוטו בחיים: הפתגם הידוע של אוסקר ויילד: ״תהיה עצמך, כל שאר האנשים כבר תפוסים״.

מה היה הרגע –

שזכור לך במיוחד מילדותך?

בגיל חמש עלינו לארץ. כעבור זמן יצאנו עם אבי לשליחותו כרב קהילת קאן בדרום צרפת, העיר בה מתקיים פסטיבל הסרטים המפורסם, השוכנת לחוף ים. המתפללים היו באים לא פעם לבית הכנסת בכפכפים ומגבת סביב בגד הים. הגברות היהודיות של קאן היו הולכות ביום כיפור עצמו למספרה, כדי להגיע לבית הכנסת הכי יפות. אצל אבא שלי לא היו דתיים או חילונים, הוא קיבל כל אחד בסבר פנים יפות, וזה דבר שהולך איתי. הייתי שמחה אם כולם היו מקבלים על עצמם לראות את האדם ולהיות אנושיים.

בקהילה היהודית של קאן הרב הוא כמו המלך, אני הייתי בת הרב ובית הכנסת היה הארמון שלי.

אני זוכרת שהרגשתי שאני בשליחות להראות כמה ארץ ישראל יפה וטובה. חזרתי לארץ בגיל 18 לבדי, ובהמשך המשפחה כולה חזרה לארץ.

של מציאת כיוון בחיים?

אחרי העלייה ארצה כילדה, אמי התנדבה בקרית ארבע, ושלחו אותה לסייע לאישה בכיסא גלגלים בשם שרה עזרן, שהייתה ציירת גדולה בצרפת. בכל פעם שהתלוויתי לאמי, שרה הייתה נותנת לי דפים ומכחולים ומושיבה אותי לצייר. בהמשך למדתי אמנות ב"בוז-ארט" על פי המלצת המורים שלי בתיכון. למדתי קרמיקה, פיסול באבן ובעץ, תחריט, אנטומיה ורישום. כשהגעתי חזרה לארץ שמעתי על "בצלאל" אבל האחיות שלי אמרו שזה מקום לא דתי ומה פתאום שאלמד שם. הגעתי למכללת אמונה בירושלים, שם הרצה סשה אוקון, שעד היום הוא המנטור שלי - ידיד נפש, מלווה אותי ואוצר את התערוכות שלי.

של התרגשות?

בגיל 16 טיילתי עם בני עקיבא בצרפת ושם פגשתי את אוריאל לראשונה. נפגשנו רק למספר שעות. כשעליתי לארץ שוב נפגשנו במקרה, בצעדת יום ירושלים, והתחלנו לצאת ואחר כך נישאנו. הוא אדם רציני, עדין ושקט, וזה השלים ואיזן אותי. אני מאוד אנרגטית ואוריאל מאוד יציב, גבוה, חזק. הוא שומר עלי.

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

בשנים הראשונות היינו בקרית ארבע. רציתי קצת לשנות, ועברנו לבנימין. גרנו בדולב שזה אחלה יישוב, אך אחותי מתגוררת בכוכב יעקב והחיבור המשפחתי היה חשוב לי, אז עברנו לשם. בהתחלה הייתי מזועזעת מה'מדבר'. הייתי אומרת: ״למה אין פה ים? אגם? איפה המפלים?״, הייתי הולכת ואומרת לאנשים: ״מה קורה לכם, תשתלו יער!״. אבל יש מי שהנוף הזה מדבר אליו. הייתה לי תערוכה בבית שמואל בירושלים בה הצגתי נופים של בנימין, ואנשים מאוד התחברו.

של געגוע?

להוריי היה בית על חוף הים בקאן. הייתי מורידה נעליים בדרך ללימודים, הולכת על החוף ונועלת בחזרה את הנעליים כשהגעתי לבית הספר, וברקע היו הרי האלפים. בבנימין יש רק אבנים. אני אומרת לפעמים בבדיחות הדעת לבעלי: ״לא פלא שזורקים כאן אבנים, יש כאן רק אבנים״. אני כאן כי זה המקום שלנו כיהודים, אבל בלב יש לי אהבה מאוד גדולה למקום שבו גדלתי.

של סגירת מעגל?

לא מזמן חזרתי לביקור בדרום צרפת. אני נוסעת הרבה, אוהבת מאוד להרגיש את המקום כשאני מציירת.

השמש הזקן של בית הכנסת בקאן סיפר לי שבתקופת נפוליאון מיסדו את הרבנות וביקשו מהרבנים ללבוש בגד מפואר: גלימה שחורה עם כובע שחור. כשאבא הגיע לשמש כרב הקהילה, ביקשו ממנו להזמין גלימה כזו אצל חייט, אבל אבא אמר שלא יתפלל בבגדים שחורים. הוא תפר לעצמו גלימה לבנה. השמש הוסיף וסיפר שלאחרונה הם מצאו תמונה משותפת של כל רבני צרפת, כולם בשחור ורק אבא שלי בלבן. רועד מהתרגשות, הוא הביא לי קופסה ובתוכה הכובע של אבא שלי.

השמש פתח בשבילי את בית הכנסת ואני ציירתי סדרת ציורים אודות הזיכרונות שלי מבית הכנסת של אבא. הרגשתי את אותה ההתרגשות כמו בילדותי. בקרוב אציג את הסדרה הזו בתערוכה.

 של תובנה?

הציור שלי הוא בסגנון אימפרסיוניסטי. מה שחשוב לי זה הרושם שהמציאות עושה עלי, ולא לדייק בצורה בה הדברים נראים באמת. למשל בבית הכנסת בקאן ציירתי הרבה ויטראז׳ים שנעשו על ידי אמן שהכרתי בילדותי. יש גם ספסלי עץ, ואת קטיפת הפרוכת האדומה, אבל אני רוצה להכניס לציור את הריחות שזכורים לי, ומי ישב על אותם ספסלי עץ. בציורים שלי אני רוצה לערפל קצת את החושים. לצאת מהלב ולהיכנס אל הלב של מישהו אחר.

של כאב?

חבל לי שהחינוך הדתי לא רואה מספיק חשיבות באמנות. האנשים כן פוריים, אבל אין מספיק עידוד. הייתי רוצה הרבה יותר פתיחות ומודעות לאמנות.

של חלום לעתיד?

יש לי שלושה ילדים, בעל מקסים, אני עוסקת במה שאני אוהבת כל יום. יש לי עוד שתי אהבות בחיים: אני מנגנת בפסנתר שנים רבות, וגם מאוד אוהבת גינון והשתלמתי בצרפת בתחום הבוטניקה. כל מה שאני עושה אני אוהבת וכל מה שאני אוהבת אני עושה. החלומות שלי זה להתפתח. להמשיך.

"קינגס גלרי" - גלריה ברחוב שלומציון המלכה בירושלים, רכשה ציורים שלי, וזה חלום שהתגשם.

אני חולמת להציג גם במוזיאון ישראל. אני מאוד קטנה, מטר ושישים, ואני עושה תמונות מאוד גדולות. המורה שלי אומר שיש לי תסביך נפוליאון: אני קטנה אבל חולמת על דברים גדולים.