צילום: Tps- תצפית

מעבר למבוכה ולבלבול בין ערכים סותרים שצפו בעקבות פרשת דומא, לא נוכל להתעלם מהיבטים נוספים שלה המצויים במרחב שתחת אחריותנו. היחס שלנו אל פעולות אלימות, ודפוסי המאבק שלנו, נמצאים במגמת הידרדרות מתמדת

הרב עזריאל אריאל, עטרת

מבוכה גדולה אוחזת בנו מול גל מעצרי השב"כ בחודשים האחרונים. הנסתר רב על הגלוי. לא יודעים מה ניתן לקבל כאמת. גם ערכים מנוגדים מושכים לכיוונים סותרים: קדושת חיי אדם הנברא בצלם א-להים ואחריות לבטחון המדינה, מול דאגה כנה לנערים ובוגרים קרובים ללִבנו, שנעצרים ואולי אף מעונים. אנו שומעים הכרזות סותרות מפי מנהיגי ציבור ומפי רבנים. ובתוך כל זה, אנה אנו באים?

     החשדנות כלפי השב"כ, דומה כי נקנתה על ידו ביושר. לא שכחנו את פרשת הסוכן הפרובוקטור אבישי רביב, שעד היום אנו מואשמים בהסתה שנעשתה על ידו. כמו כן, ההשוואה המוחלטת בין עצורים יהודים, אף אם הם חשודים בדברים חמורים, לבין מחבלים, מקוממת ביותר. לא ניתן לחקור אנשים החשודים בטרור בכפפות משי, אולם כאשר מדובר בפגיעה באנשים שידוע בבירור שלא חטאו, רק בשביל להפעיל לחץ על אחרים – זוהי התנהגות מאוד בעייתית מוסרית. לא מדובר באנשים השייכים לעם הנמצא עמנו במצב מלחמה, שעל המדינה לנהוג כלפיהם כאל חלק מהאויב. כאן מדובר באחינו בני עמנו, שאין לפגוע בהם אלא אם כן מניחים שפשעו בעצמם או שהם מחפים במזיד על פושעים.

     גם מערכת המשפט קנתה ביושר את חוסר האמון לאור התנהלותה לאחר רצח רבין ובימי המאבק כנגד הגירוש מגוש קטיף, ועד היום אנו חשים את נחת זרועה בהחלטות תמוהות הפוגעות קשה בהתיישבות, תוך שהיא מתעלמת כמעט לחלוטין מבנייה בלתי חוקית במגזר הערבי.

     אולם נעשה לעצמנו חיים קלים אם נישאר בקביעה זו – שאין לנו אמון בשב"כ, במשטרה ובמערכת המשפט. האשמה כלפי גופים שאין לנו השפעה ממשית עליהם לא יכולה להביא תועלת רבה. יתרה מכך, עלינו לתת את הדעת גם על היבטים נוספים בפרשה, הנוגעים אלינו הרבה יותר, מצויים הרבה יותר תחת השפעתנו וממילא גם נתונים לאחריותנו.

 

לא נעצום עין

     לא ניתן לעצום עין ולהתעלם מתהליכים המתרחשים בשולי מחנה ההתיישבות או מעבר לשוליה. נציג מספר תופעות המוכרות לכולנו שלא דרך השב"כ:

     א. בימי ההתנחלות הראשונים, גם כאשר היו עימותים עם כוחות הביטחון, לא היתה בהם אלימות. לא מכות, לא גידופים, וודאי שלא יידוי אבנים. על ציר הזמן ניתן לראות איך הקווים האדומים נחצים, ומה שהיה פסול על הסף בעבר קורה בהווה. ויותר מדאיג ממה שקורה בפועל, זה מה שנאמר בשיחות פנימיות עד כדי דיבורים מפורשים על נכונות לירות בחיילי צה"ל במהלך עימות על פינוי מאחז!

     ב. גם בכל הקשור לפגיעות בערבים שאינם מעורבים בפיגועים ניתן לראות הידרדרות מדאיגה. פעולות נקם בערבים הולכות ונתפסות כלגיטימיות. רק לאחרונה נפצע תינוק יהודי מקרית ארבע מאבנים שהושלכו על ידי יהודים שחשבו שזהו רכב ערבי, וגם באזור בנימין אירעו דברים דומים, שהיו נדירים לאין ערוך בעבר הרחוק.

     ג. בימי נעוריי, זכיתי להשתתף בפעילות 'גוש אמונים'. הייתי בסבסטיה ובמבצעי התנחלות, בחבל ימית, במאבקים והפגנות. קו משותף היה לכל הפעולות הללו: אלו היו פעולות של מבוגרים, עם הנהגה מוכרת. ב-15 השנים האחרונות השתנתה המגמה. בחלק גדול מהמאבקים עומדים בראש צעירים שגילם הולך ויורד. במאבק בגוש קטיף היו בגוש אלפי בני נוער ועמם מעט מאוד מבוגרים, כאשר המנהיגות הוותיקה הגיעה רק כדי לשלוט בגובה הלהבות. ומאז המאבק בעמונה, שגם הוא נוהל בפועל בידי צעירים כאשר ההנהגה הבוגרת לא שלטה במה שקורה, המאבקים בשטח הם של בני נוער. המבוגרים באים לכל היותר כדי לשמור על הילדים שלהם שלא ישתוללו יותר מדי או שלא ייפגעו, אבל הם לא שותפים בולטים במאבק, וודאי שאינם מנהיגים אותו בגלוי.

     ד. המאבק על ארץ ישראל היה מראשיתו מתוך הכרה בערכה של מדינת ישראל אף כאשר היו מאבקים חריפים כנגד הממשלה ומדיניותה. בעשור האחרון בולטים יותר ויותר קולות המסתייגים מן המדינה עצמה, עד כדי החלטה הפגנתית שלא לומר את התפילה לשלום המדינה ולא לחוג את יום העצמאות. ובשולי השוליים – אמירות בעלות אופי אנרכיסטי הכרוכות בציפייה לחורבן המדינה החילונית ולבניית המדינה היהודית על חורבותיה.

 

כדור שלג מתגלגל

 

יש המבקשים לראות את כל זה כאירועים של מה בכך. יש הרואים בכך תופעה נורמלית, כשם שבכל ציבור גדול ישנם שוליים. גם יש מקום להאשים את רשויות החוק בהתנהלות המגבירה תופעות אלו ובכך לפטור עצמנו מאחריות. אולם תהיה זו טעות חמורה מצדנו. טיבם של תהליכים כאלה, שאינם נעצרים בנקודה מסוימת. מאלפת היא הקריאה בספרו של חגי סגל 'אחים יקרים', על "המחתרת היהודית" שנעצרה בשנת תשמ"ד. הפעולה הראשונה היתה בצל הפיגוע החמור בבית הדסה בחברון. בשלב הראשון היתה אצל הפעילים התלבטות מוסרית קשה, וההצדקה לפעולה התבססה על פרשנות לאמירות חריפות של כמה רבנים. לאחר ביצוע הפעולה, הפכה אותה הצדקה להנחת יסוד, שעל פיה ביססו את ההיתר לפעולה בעייתית הרבה יותר. ולאחר שזו בוצעה, התרחב ההיתר לפעולה עוד יותר חמורה, אלא שאז נתפסו, והתהליך המסוכן נגדע באִבו. אגב, כמעט כולם חזרו בתשובה שלמה והתחרטו על מה שעשו.

     גם כאן, השוליים הולכים ומקצינים, הולכים ומתרחבים. תגובות הערבים להתנהגות זו, ועמה התגובה החריפה של הרשויות, גורמת לציבור נוסף לגלות אהדה כלפי הצעירים הנרדפים, וכך הולך כדור השלג ומתגלגל. ומה יעצור אותו לפני שיסבך קשות את כל מפעל ההתיישבות ולפני שיידרדר לכיוון של מלחמת אחים?

לא ניתן להתמודד עם תופעה מבלי לעמוד על סיבותיה. אין בכוחי להצביע על כולן, ומה שאכתוב כאן הוא יותר הזמנה לדיון מאשר קביעות פסקניות.

     א.    קו השבר הגדול – הגירוש מגוש קטיף והריסות הבתים והמאחזים שבאו אחריו שוב ושוב בלי הצדקה מספקת. כציבור, עדיין לא עיבדנו את טראומת הגירוש. היא נוכחת במעמקים, חיה ובועטת. ומה שבא לידי ביטוי ברמה נמוכה אצל הדור המבוגר, הממשיך בשגרת חייו, מתפרץ ברמה גבוהה ביותר דרך אותם צעירים.

     ב.    משבר הגירוש לא נותר רק בתחום הרגשי. הוא גרם לתחושה של אובדן דרך. הסיסמה שטבע חנן פורת ז"ל: "יש לנו אהבה והיא תנצח" – לא הצליחה להציל מגירוש אפילו משפחה אחת. האידיאולוגיה ה'ממלכתית' המסורתית של 'גוש אמונים' חטפה סטירת לחי מצלצלת. הזרם המרכזי בהתיישבות לא הציב מאז דרך ברורה, כיצד להביא להצלחת מפעל ההתיישבות לאורך זמן. במשך שנתיים התקיים – ביוזמת כותב הדברים הללו – דיון אינטרנטי תחת הכותרת: "נחפשה דרכנו ונחקורה", במטרה להגדיר מחדש את הדרך, אולם הדיון גווע מבלי להביא לתוצאות. ההתיישבות ממשיכה להתקדם מכוח האינרציה, מציעה נדל"ן זול באיכות חיים גבוהה, אך בלא להט אידיאולוגי. ההקפאה בהקמת יישובים חדשים גזלה מן הנוער את החוויה הרומנטית של התיישבות חדשה, והותירה את האנרגיות הכבירות שלו בלא אפיק פעולה. וכל זאת, כאשר האיומים המדיניים נמשכים, פיגועים כואבים לוקחים מאתנו חברים יקרים פעם אחר פעם, ואין לכל זה מענה הולם. גם הירחון 'נקודה' – שהיווה במה מרכזית לדיונים אידיאולוגיים נוקבים – נסגר מבלי שנוצר תחליף, והרוח הולכת ושוקעת.

     ג.     כמו שמעון ולוי, שהתעוררו לפגוע בתושבי שכם לאחר שראו את יעקב אביהם משתחווה לעשו ולאחר ששתק מול חטיפתה של דינה – כך מרגיש הנוער. קריסת ההנהגה הוותיקה של יש"ע בשערי כפר מימון בתמוז תשס"ה היתה פרשת הדרכים למשבר המנהיגות בו אנו שרויים עד היום. הניסיון להקים את 'מועצת יש"ע המתחדשת' נחל כישלון חרוץ. אין מנהיגות המקובלת על ציבור רחב. אין מי שמתווה דרך משכנעת וקורא "אחריי". ואז, צעירים חדורי להט אידיאולוגי, שאינם יכולים לסבול יותר מה שנתפס בעיניהם כרפיסות וכניעה, לוקחים את המושכות לידיהם.

     ד.    לפני כ-25 שנה הוצאה תנועת 'כך' אל מחוץ לחוק. הרב כהנא עצמו נרצח בידי מתנקש, אבל משנתו לא גוועה. בהעדר מסגרת פוליטית לגיטימית וגלויה, נבלעו תלמידיו בתוך הזרם המתרחב בהתיישבות ביש"ע. טשטוש זה הקל על הפצת רעיונות תנועת 'כך' בשולי המחנה, ובעיקר בקרב חלקים מבני הנוער.

     ה.    לא ערכתי תחקיר בעל תוקף מדעי על הנערים והנערות השוהים בגבעות ועל אלה השולחים ידם בפעולות 'תג מחיר'. אולם מהתרשמותי ניתן לזהות מאפיין בולט: תלמידים שסבלו מליקויי למידה (בעיקר הפרעת קשב) ולא טופלו בדרך מתאימה. בדרך כלל מדובר בנערים מוכשרים מאוד, הרבה מעבר לממוצע, וזה מה שהקשה על האבחון ועל ההתייחסות המתאימה. הם עוזבים את מוסדות החינוך או "נזרקים" מהם. חלקם מוצא עצמו בכיכרות, מידרדר לסמים ולאלכוהול. חלקם האחר, דווקא היותר ערכי ותורני, מגיע לגבעות. שם, ללא מסגרת, בתוך חוויה רומנטית של קשר בלתי אמצעי עם אדמת הארץ, תוך כדי מאבקים עם השכנים הערבים ותוך כדי היתקלויות קשות עם כוחות הביטחון, מתפתחת דינמיקה עם מאפיינים אנרכיסטיים. לית דין ולית דיין. אין הורים, מחנכים ורבנים. אין "מוראה של מלכות", "איש הישר בעיניו יעשה". אולם בעוד שבקרב חבריהם מן הכיכרות, שלא פיתחו אידיאולוגיה אנטי ממסדית, יותר קל היה לפעול כדי לסייע להם, הדבר קשה הרבה יותר בקרב הנוער בגבעות, שאימץ עמדה חשדנית ביותר כלפי כל שיתוף פעולה עם גוף ממסדי כלשהו. הלהט הדתי והאידיאולוגי שלהם, הדאגה הכנה לארץ ישראל, לקדושת ישראל ולכבוד עם ישראל, לא מאפשרים להראות להם שהם טועים. אמנם במהלך הזמן, רובם מתבגרים, מתגייסים, מקימים משפחות וחוזרים לחיים נורמטיביים, אבל תמורת כל אחד שיוצא משם, מגיע נער אחר וממלא את מקומו...

 

עת לקחת אחריות

 

ניסיונות שונים לטפל בתופעה – לגנות את הנוער הזה בחריפות או לחבק ולהכיל אותו – לא הביאו תועלת, ולכן עלינו "לחשב מסלול מחדש".

     יש להושיב צוות אנשי חינוך וטיפול, מנהיגי ציבור ורבנים, ללמוד את התופעה ברצינות ובעומק. לא להסתפק בהשערות ולא להיגרר לסיסמאות. ככל שנבין יותר את שורשיה, נבחין בין עובדות לשמועות, ובין האשמות שווא לתופעות חמורות באמת, כך ניתן יהיה להגיע למסקנות יותר אמינות ומועילות.

     ובכל זאת, אסתכן במספר הצעות:

  1. שיקום ההנהגה. זה קשה מאוד, אבל עדיין אפשרי. זה לא מתחיל ונגמר בהליך בחירה כזה או אחר, אלא בהצגת דרך ברורה, שתפעיל את הציבור הרחב ואת בני הנוער, באופן אקטיבי ואפקטיבי, במטרה לבסס את אחיזת עם ישראל בכל מרחבי הארץ.
  2. בירור אידיאולוגי מחודש. זה מחייב הקמת במה חדשה מתאימה – מודפסת או אינטרנטית.
  3. דיון מקצועי רציני על ההשלכות הגלויות והסמויות של הגירוש מגוש קטיף והצגת המלצות להתייחסות לכך.
  4. השקעה בטיפול מתאים בכל לקויי הלמידה במוסדות החינוך שלנו, כולל אלה שכיום אין בהם מערך הולם של ייעוץ וטיפול.
  5. בניית אסטרטגיה ברורה ועקבית ביחס לטיפול בנוער בכלל, ובגבעות בפרט, שתופעל באחריות המועצות האזוריות והמקומיות, ובשיתוף תנועות הנוער ומוסדות החינוך.
  6. כל זה לא יוכל להצליח במקום בו שולטת אנרכיה מוחלטת. "בדברים לא ייווסר עבד". כאן יש לפעול בצורה מושכלת מול רשויות אכיפת החוק: מצד אחד להביא אותן להבנה שכל פעולת אכיפה שעליה מתנוסס דגל שחור של עריצות ורשעות גורמת נזק עצום, ושופכת חביות בנזין על המדורה, מלבד היותה בלתי מוסרית בעליל. ומצד שני, לעשות בדייקנות מה שנדרש לתפוס ולהעניש בחומרה את מי שעשה מעשים אשר לא ייעשו, תוך הבהרה ש"יש דין ויש דיין". רק שילוב "מקל וגזר" יוכל להניב תוצאות.

אני קורא לכל המנהיגות שלנו – הציבורית, הרוחנית והחינוכית: לא עת לחשות היא העת הזאת, אלא עת לקחת אחריות, כי בנפשנו הדבר!