לפני שלושים שנה למדנו יחד בבית הספר היסודי, הלכנו לתנועת הנוער, שיחקנו ביער וישבנו לקומזיץ. מה קושר בימים אלו חבורה שכזאת לפגישת מחזור שבטית? האם יהיה לזה המשך?

צופיה לקס

השעה רבע לשמונה בערב, באיחור לא אופייני נכנסתי לדירה מספר אחת ברחוב כסליו, אחרי נסיעה קצרה שבה ניסיתי לשחזר את סדר הגילאים ושמות החברים לשבט שלי (נחלה), נדחקתי לחניה בין שתי מכוניות, הרמתי את סיר המרק שהתנדבתי להכין ו... בתוך ארבע שניות כאילו חזרתי 30 שנה לאחור, ילדה בת שמונה, ואחר כך חברה בשבט נבטים. באחת חזרו אלי כל הזיכרונות, כל הקטעים שהרצנו, כל המורות, המדריכים.

מדהים היה לראות את קבלת הפנים של הבנות, צעקות קלילות, חיבוקים, נשיקות, מחמאות עד בלי די ומהר עוברות לתכנים חשובים - הריונות, דיאטות, מכרים, שכנים, הוא והיא, ומה עוד. הבנים נפגשו בדרכם, צ'אפחה על הכתף, וישר עוברים לצו השעה - הפקקים בעזריאלי, השינויים בדרכים, ובכלל מסתבר שרובם שומרים על קשר כלשהו.

אני יושבת מביטה מהצד ונוצרת בליבי את הרגעים האלה, איך זה שכעבור 20 שנות בגרות, בהן כל אחד הלך לדרכו, לעיסוקו, למשפחתו, ועדיין, עדיין יש את הדבק הזה שברגע אחד של קריאת ווטסאפ: "חבר'ה, בוא ניפגש", כולם נענים בהתלהבות, מגיעים נרגשים ומלאים אהבה. איך זה שלמרות שעברנו יותר שנים בנפרד מאשר ביחד, ברגע שנפתחה דלת הכניסה, היה זה כאילו אנו נפגשים לפחות אחת לחודש? האם זו הילדות המשותפת? אולי תחושת המשפחתיות שבה גדלנו?

אחרי סבב שמות קצר (האמת שארוך. היו כמה שהחליפו שם או שימרו את שם החיבה), בו כל אחד סיפר על עצמו, על מעשיו בימים אלה, על מקום מגוריו, חשבתי לעצמי איזה כיף שכולם צמחו להיות אנשים טובים, חרוצים, אנשים של מידות ונעם. איזה יופי שמבית היוצר של יישובנו צמחו בעלי בתים, אנשים שהם מלח הארץ. וזה לא מובן מאליו.

משהו קרה לי שם בערב הזה, כאילו מישהו ניפח את הבלון מחדש שיוכל לעוף, ושאני אוכל להיות ילדה ולחלום.

בכל פעם שעלה איזה משפט מהעבר, צף ועלה לו גם זיכרון ישן ומתוק, ריח של ילדות.

 

המורה הראשונה

מסתבר שבחלק הזה עשיתי קצת בלגן והמורה של כיתה ב' נרשמה אצלי בזיכרון כמורה של כיתה א'. ובכל זאת, המורה סימה היא המורה המיתולוגית מאז ומעולם. היא הייתה המורה הראשונה שלימדה אותי שהחינוך בבית הספר והחינוך בבית חד הוא. אבא שלי ז"ל (שהיה אף הוא איש חינוך) עזר בהפנמת החומר וגיבה את המורה בכל דבר שרק נדרש.

אני זוכרת שהיה לנו גם שיעור מוסיקה, ולפני שנכנסה לתמונה המורה עדנה, היו שם רינה ודבורה. את דבורה לא אשכח, איך גילתה שאני מנגנת בחליל כל כך טוב, כל כך מדויק, שלא ייתכן שזה רק מלמידת תווים. לכל שיעור הייתי מגיעה מוכנה, מנגנת בדיוק מופלא ובלי להתבלבל. באחד השיעורים היא חילקה דף תווים חדש שמעולם לא ראיתי וביקשה ממני לנגן, ובאותו הרגע עשתה 1+1 והבינה שאני מנגנת משמיעה ואין לי מושג איך נראים דו, רה או אפילו מי. לא היה מי שיציל אותי מרגע זה בו היא זרקה אותי מהשיעור...

 

שבט נ.ב.ט.י.ם

בני עקיבא אצלנו הוא עניין קדוש, כמו גם צוות המדריכים הראשון. מי לא זוכר את המדריכים הנצחיים? יותר מכל אני זוכרת את הטיפוס שלנו על גג המצודה, את הבריחות בחדרים הנסתרים במצודה ואת קריאות המדריך חזקי (שהוא במקרה גם הבן של המורה הנצחית) - "מי שלא מגיע עכשיו לא ייכנס לפעולה", דבר שהביא לתגובה מידית ...

אני זוכרת את הימים שהיינו מבקשים חברות זו מזה בכיתה א' והרגשנו כאילו עולמנו שלם ואין חסר בו. הדבר היחיד שאני לא זוכרת מהתקופה הזו, זה שהיו הורים ברקע. כן זוכרת איך עברנו מבית עץ אחד לשני, איך ישבנו (בגיל מאוחר יותר) וחיממנו גבינה צהובה וקטשופ במיקרוגל ומתחנו את חוט הגבינה המומס עד שייקרע.

 

כולנו סביב המדורה

אחד הקסמים אצלנו ביישוב הוא היער המופלא בו חיינו, נשמנו וטיילנו ללא סוף. תחושת הילדות שלנו הייתה כמו בתוך חלום. לפני ל"ג בעומר הייתה בעיה למצוא מקום שאינו יער או אזור מגורים, אז עשינו מדורה למרגלות היער. צועדים במורד ארוך (מרשים יחסית למטר וחצי שהיינו אז) ומתיישבים. כל אחד מביא את מה שנדרש ממנו, ותמיד תהיתי לעצמי איך זה שמי שארגן את החלוקה נתן לי להביא צ'יפס ופלאפל לכולם ולכל השאר דברים בקטנה. ועדיין, לא היה דומה לצ'יפס ולפלאפל של ההורים שלי. אחרי שסחבנו בגאווה את כל מרכולתנו עשינו פריסה רצינית על פי לו"ז שנקבע מראש. מעולם לא היו עוררין על מנהל הלו"ז. הרוח נשבה קרירה ואנו גדלנו סביב למדורות, ושרדנו את הקרבות בינינו ובין השבטים המקבילים.

 

@ יוצאים לחיים

אני הייתי הראשונה שהצמיחה כנפיים ועפה אל החיים. אני לא זוכרת הרבה מאז (יש כאלה שקוראים לזה טיפול בהלם, אני קוראת לזה הריונות), רק מפגשים אוהבים בביקורים של החבר'ה אצל ההורים, בחתונות של רובם, ובעיקר, בעיקר שימור הזיכרון וההתעדכנות מידי פעם אחד אצל השני.

 

עשרים שנה חלפו מאז (מה שאומר שאני נשואה 20 שנה. לאן עף הזמן?), ואנו יושבים בבית אחת החברות מהשבט, האהבה ממלאת את האוויר, הזיכרון המשותף אומר לי שכן, התשובה היא בהחלט כן - זו הילדות המשותפת, זו תחושת המשפחתיות שבה גדלנו, זאת העובדה שגדלנו ביישוב ולא בעיר, שצמחנו מכאן, מהרי בנימין. זאת הידיעה שגם אם ההורים עזבו כבר את היישוב, הוא עדיין הבית שלנו.

וזאת ההכרה, שגם כשניפגש בעוד ארבעים שנה, או חמישים, עדיין נצרח כשנפגוש את הבנות. הבנים עדיין יתנו צ'אפחה (עדינה יותר) על הכתף, ועדיין, עדיין נרגיש כאילו מעולם לא נפרדנו. ובין לבין, נשמח בשמחות האחד אצל השני. ומי יודע, אולי אף נמצא את עצמנו עומדים יחד תחת חופות ילדינו.

שבט נחלה נו"צ, אני אוהבת אתכם.