"קרה לא פעם שהלכתי ברחוב וראיתי ילדות בשמלה שאנחנו ייצרנו. באחת הפעמים ניגשתי לילדה, ואמה גילתה לי בהתרגשות: 'פתחו בית חרושת חדש ויש להם דברים ממש יפים'. הרגשתי שאני בגובה של שלושה מטרים. זה היה בשבילי משמעותי ומרגש"

שושה גרינפלד

ילידת שנת 1941.

ילדות בירושלים. נעורים בארצות הברית.

נשואה למרדכי, שעבד כבנקאי.

אמא לחמישה ילדים.

סבתא לעשרים נכדים.

לימודים: היסטוריה באוניברסיטה העברית, סמינר למורות בארצות הברית, וגם קורס בעבודות טלאים בקנדה.

עיסוקים בעבר: מורה בבתי ספר יהודיים בחוץ לארץ. הקימה וניהלה בית מלאכה לבגדי ילדות.

עיסוקים בהווה: עבודת טלאים, להנאה ולא למכירה. "לקחת פיסות בד, לחבר אותן וליצור מהן מפות, מפיות, שמיכות לתינוקות וילדים, תמונות וכל מה שאפשר".

מוטו בחיים: "לא לעשות מנמלה פיל. להיפך, לקחת את הפיל ולהפוך אותו לנמלה".

 

מה היה הרגע?

שזכור לך במיוחד מילדותך?

גדלתי בירושלים עד גיל חמש-עשרה. אבי עבד כספר בשכונת רחביה וגרנו בשכונת הבוכרים. חיינו בדירה קטנטונת של שני חדרים עם חצר גדולה וארבעים שכנים. היינו כמו משפחה ענקית. במלחמת העצמאות הפציצו את הבית שלנו ועברנו לגור במספרה של אבא. לוחמי פלמ״ח התמקמו בגימנסיה העברית מול המספרה, והיינו הולכים לראות אותם. הם היו יוצאים בלילות, ובבקרים הלכנו לראות מי חזר ומי לא. כילדים קטנים לא הבנו את המשמעות הטרגית של ספירת המלאי שלנו.

אבי סיפר את כל מי שנכנס למספרה, חיילים בריטים כשהיו כאן, ועם קום המדינה גם שרים ונשיאים. הוא סיפר את הנשיא יצחק בן צבי. כילדה נסעתי עם אבא לפעמים לבית הנשיא, וזה זכור לי כחוויה מרשימה. אמי הייתה עקרת בית. היא הכניסה בי אהבת מולדת, לה נזקקתי בהמשך מאחר ובת דודה של אבא סיפרה לו סיפורי פלאים על אמריקה. היא אמרה לו שאפשר להתעשר שם, ואבא שהתרגש מסיפוריה החליט שנהגר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

 

של אכזבה?

האכזבה הכי גדולה שלי הייתה כשההורים החליטו להגר כדי ״לעשות כסף" באמריקה. פגשנו אנשים מאוד חומריים שכל מה שעניין אותם זה איך להתעשר. אלי זה לא דיבר. הרגשתי כמיהה וגעגוע לארץ ישראל. כילדה הייתי בתנועת נוער בית״ר, 'שרופה' על הרעיון שפה המולדת וכאן הבית. רציתי לחזור.

 

של שמחה או הצלחה?

במסיבת סיום התיכון בארצות הברית הכרתי את מי שלימים יהיה בעלי, מרדכי. נישאנו, גרנו מספר שנים בארצות הברית ואני עבדתי בהוראה. כשהצלחתי לבסוף לשכנע אותו לעלות ארצה - חזרנו, ואנחנו פה כבר 44 שנים. זה היה רגע של הצלחה גדולה עבורי.

 

שבו החלטת לעבור לבנימין?

התגעגעתי מאוד לירושלים הקטנה והאוהבת של ימי ילדותי אך היא גדלה בינתיים. חיפשנו מקום יותר קטן, יותר מאוחד וחברתי, שיש בו אנשים שאכפת להם אחד מהשני. שמענו על היישוב חשמונאים וגילינו קהילה מקסימה ואנשים נחמדים. עברנו לגור כאן לפני כשמונה שנים.

 

של שינוי משמעותי?

לפני יותר מ-20 שנה עברתי התקף לב וצנתור. היה לי לחץ דם גבוה ועוד בעיות בריאות, ואז פגשתי מישהי שסיפרה לי על טבעונות והסגולות המרפאות שלה. החלטתי לנסוע לסן פרנסיסקו לצום, לנקות רעלים מהגוף, במרכז של ד״ר הלן גולדהמר. בארץ אין שום מקום דומה. מדובר בצום בו שותים רק מים, בפיקוח רפואי. במהלך הצום שמענו הרצאות על תזונה, קראנו ספרים, נחנו, ראינו סרטים ועשינו דברים שלא מכבידים - לא על הלב, לא על המוח ולא על הגוף. הצום עשה אצלי פלאים. אחרי 21 יום הכל השתנה. מחלת הלב שלי נעלמה, וכך גם כל שאר הבעיות שסבלתי מהן כל כך.

עד היום אני אוכלת רק ירקות, פירות וקטניות ומרגישה, תודה לאל, מצוין. חוללתי מהפכה בחיים שלי.

 

של הישג מיוחד?

כשנולדה לנו בת רצינו לעשות לה קידוש בבית הכנסת. הלכתי לחפש בגדים לבנות ולא מצאתי שום דבר יפה. מארצות הברית זכרתי בגדי ילדות מדהימים, אז החלטתי שאפתח בישראל בית מלאכה לבגדי ילדות.

הבאנו טרנד חדש - בדי תחרה ומלמלות שלא נראו אז בארץ. בתערוכה של בגדי ילדים בתל אביב זכינו במקום הראשון. בית המלאכה הקטן שלנו הצליח והפך לבית חרושת.

קרה לא פעם שהלכתי ברחוב וראיתי ילדות בשמלה שאנחנו ייצרנו. באחת הפעמים ניגשתי לילדה, ואמה גילתה לי בהתרגשות: ״פתחו בית חרושת חדש ויש להם דברים ממש יפים״. הרגשתי שאני בגובה של שלושה מטרים. זה היה בשבילי משמעותי ומרגש.

הקושי היה שגם לי וגם לשותפה היו ארבעה ילדים קטנים, והשילוב היה מסובך. אחרי שנתיים נאלצנו למכור את העסק, למרות ששיגשג.

כשמכרנו אמרתי לקונים: ״תתרכזו במוצר טוב והכסף יבוא. תתייחסו לעובדים בכבוד ותקבלו פי שניים משתתנו״. זו הדרך בה אנחנו תפעלנו את בית המלאכה. הייתה לידינו מאפייה והיינו קונות בכל בוקר לעובדים דברי מאפה. הגשנו להם קפה ותה בצורה חופשית. כשהיה נשאר לי בד הייתי נותנת לעובדות במתנה, וזה היה שווה כי העובדות נתנו את הכל למפעל. אבל הקונים שקנו מאתנו את המפעל לא שמעו בקולי. הם הכניסו חוקים נוקשים. אצלם היה חשוב רק הכסף ואחרי פחות מחצי שנה הם התמוטטו והמפעל נסגר.

 

של גילוי?

לתחביב הטלאים שלי הגעתי במקרה. היינו בשליחות בקנדה וחברה סיפרה לי על קורס לעבודות טלאים והציעה לי להצטרף. הקורס כלל בסך הכל שלושה שיעורים, התחלתי לעבוד ומאז אני מתפתחת לבד. היום אני שייכת לאגודה הישראלית למעשה טלאים. יש לנו תערוכות בכל מיני נושאים, כמו למשל תערוכה על ירושלים ותערוכה על שווקים. אני עושה לכל נכד שלי שמיכה, לכל משפחה כיסוי חלות, כיסוי לפלטה בשבת, תמונות וקישוטים לסוכה. אני לא מוכרת את העבודות. זה לא עסק, זה תחביב. אבל להציג בתערוכה אני נהנית מאוד.

 

של חלום לעתיד?

הגשמתי את החלום שלי - כל הילדים שלי כאן בארץ, טוב להם כאן ואין להם חלום לנסוע לאמריקה. עכשיו אני חולמת שיהיה שלום בארץ, שכולם במשפחתי יהיו בריאים ושמחים וזה הכל.