בנגינת חליל וכינורות נפרדו בני משפחתו וחבריו ממיכה קירשנבוים, מוזיקאי צעיר ומחונן מחשמונאים ותלמיד "מזמור" ששכב בטיפול נמרץ. הצוות הרפואי עמד בפה פעור. לאמו היה ברור שכל איבריו ייתרמו ויצילו חיים. שנה אחרי, אמו תמר מוציאה לזכרו דיסק שירים ועמלה על סרט, שניהם בשם "עבריה". "דווקא המוות של מיכה נתן לי חיזוק".

רוני בוצר

"...קומי צאי מביתך מחלומך מאושרך

בבית החולים שוכב בנך

רוצי פתחי את עיניו

עסי את ליבו

הזרימי חיים למוחו

חפשי מבט - התפללי נגני

שירי לו שיר - התחנני

אנא חזור אלי בני אבל...

הנער איננו איתי..."

 

מילים אלו שנכתבו שנה בדיוק לאחר פטירתו של מיכה קירשנבוים והוא בן 23 בלבד, כתבה אמו תמר לזכרו (השיר במלואו במסגרת מטה). בדיסק 'עבריה' שיצא לאחרונה, ובו מילים, לחנים ושיריה של תמר, עיבד וניגן מיכה את שני השירים הראשונים. "הוא מאוד עזר לי כי לא ידעתי איך להגיש את זה. יש לנו סגנונות מאוד שונים. הוא הרבה יותר מדויק ממני, יותר מקצועי, עלה עלי בהמון מובנים", אומרת תמר.

 

שבע שנים לאחר הפירכוס הראשון, שהוביל לאבחנה – "אפילפסיה" – שנים שבהן הספיק לשכנע את הצבא לגייס אותו וגם לשרת שירות משמעותי ואחר כך ללמוד בבית הספר "מזמור", הגיע הפרכוס שממנו לא קם. "כנראה שהיה לו פרכוס מאוד קצר ומיד חטף דום לב. בשיחות שעשינו עם הרופא הוא אמר שאי אפשר מבחינה קלינית להגיד שזה בגלל ההתקף. כנראה שבעקיפין כן. מאיזה סיבה לא הגיע לו חמצן, והלב הפסיק לפעום", מסבירה תמר. "זה דברים יוצאי דופן שאי אפשר להסביר. אחר כך הלב חזר לפעום והיה בסדר גמור. זה כל כך אבסורדי. אחרי שבית החולים קיבל את האישור שלנו לתרום את האיברים שלו אמרתי, 'הכל שלם. הוא הולך לתת את הלב שלו, הכבד לו, הכליות שלו. אבל הילד מת'".

מיכה הוא השני מבין חמשת ילדיהם של נפתלי ותמר קירשנבוים מחשמונאים. תמר היא בוגרת בית ספר מעלה לקולנוע, יוצרת תקליטור הילדים 'שלום לך אורחת' שיצא עוד בעידן קלטות הווידיאו. הדיסק החדש שהוציאה זה עתה, עם השנה למותו, מהווה הקדמה לסרט בשם זהה שהיא כותבת היום ומספר על נערה בגוש קטיף.

 

המשפחה כולה מוזיקלית, אומנותית מאוד. כבר בתור ילד קטן התבלט מיכה בשנינות, בחדות המחשבה ובכישרון המיוחד. "באמת ילד פלא, ואני לא אומרת את זה בגלל שהוא נפטר", אומרת תמר. "הוא היה ילד מאוד שובה לב וחמוד. היו לו מטבעות לשון והוא היה חכם מאוד. הייתה לו הסתכלות מאוד חדה ומיוחדת על החיים. היה תלמיד מצטיין, מוזיקאי מחונן, אבל אחד שלא אוהב להתאמץ יותר מדי, שאומר 'כיף לי שאני חכם אבל אני לא מתכוון לעשות עם זה משהו יותר מדי רציני'.

 

"הוא גם לא חי כמו מישהו חולה, הייתה לו אפילפסיה", אומרת תמר. "זה היה קצת מבאס, אבל הוא חי חיים רגילים".

 

כשהפחד הופך לבן לוויה

עד גיל 18 מיכה קירשנבוים היה נער בריא לחלוטין. "כשהוא היה בכיתה י"ב, פתאום משום מקום התחילו לו סחרחורות. הלכנו לרופא, בדקנו, לא הייתה אבחנה. לאט לאט הבנו שיש פה משהו. זה הטריד אותנו אבל לא הצלחנו למצוא מה זה. הוא אמר שהוא מרגיש לא טוב. עשו לו בדיקות. בדקו את הלב. הכל היה תקין".

 

ואז קיבל מיכה את הפרכוס הראשון ששפך אור והוביל לאבחנת המחלה. "אחי הגדול נפטר מסרטן. באמצע השבעה מיכה פתאום פירכס והתעלף, ונפל על הרצפה", מספרת תמר. "מיד הזמינו אמבולנס. אחרי הרבה ריצות ובדיקות אמרו שזה מוזר, אבל זו אפילפסיה. לא ידענו בכלל מה זה אפילפסיה, לא הכרנו מאף אחד במשפחה. האפילפסיה לא אובחנה מיד כי זה לא אופייני בגיל כזה. כילד קטן הוא היה בריא לגמרי. כל הזמן שאלו אותנו, 'אולי הוא קיבל מכה ממשהו?' הלכנו לכמה סוגים של רופאים. נתנו לו תרופה כדי לאזן אותו. היה הרבה דיבור על לאזן את השינה, כמו בסוכרת שצריך לאזן את הסוכר. כנער בגילו מיכה שיבש הרבה את שעות השינה".

 

החיים עם האבחנה הפכו אותם למודעים, אבל לא היו בהכרח קלים יותר. "התחלנו לחיות עם הידיעה הזו. זה היה קשה ומפחיד. זה לא שמישהו בא ופותח לך דלת ואומר 'ברוך הבא למועדון' ומסביר לך מה קורה. ממש לא. נכנסתי לאינטרנט, ונבהלתי כל כך מהבלוג שמצאתי. היו כתובים בו דברים איומים, עד שפשוט סגרתי אותו. גם מיכה הרגיש חוסר אונים. זה היה משבר. בסוף מצאנו את הנוירולוג שמתאים לו. למזלו הוא קיבל התקפים לעיתים רחוקות, אבל ההתקפים היו מלווים בכאבים מאוד חזקים, סוג של 'התפוצץ לו הראש'. לפעמים זה ניבא התקף. חוץ מהתקף אחד חריף שהוא חווה, רוב ההתקפים היו מינוריים - קצת רעידות, קצת חרחורים, וזהו בעצם. שניות ארוכות אמנם, אבל שניות. בשביל להתאושש הוא היה צריך לנוח ולישון הרבה. בערך פעם בחודשיים היה התקף, שנמשך סביב שלושה-ארבעה ימים של התאוששות.

 

"נורא רצינו שהוא יהיה עצמאי, וגם הוא רצה, הוא היה כבר אדם בוגר. אבל זה היה מפחיד. כשהוא היה הולך לקניות, או נוסע באוטובוס, כל הזמן ליווה אותנו פחד. אף אחד לא ידע מי הוא, לא ידעו מה לתת לו. זה נורא קשה".

 

אף על פי כן

כחלק מהפרויקטים שלה לזכר מיכה, שהולכים באופן טבעי לכיוון מוזיקלי ואומנתי, תמר זוכרת גם את ההתמודדות עם האפילפסיה ואיך להקל על משפחות שנאלצות להתמודד עם מצבים דומים. "יש לי עד עכשיו רצון להקים משהו שיעזור להתמודדות עם המחלה. אין לי עדיין משאבים, אבל הלב שלי נמצא שם. בשבעה פנו אלי הרבה הורים לחולי אפילפסיה וסיפרו על עצמם. האפילפסיה היא בעצם קצר במוח, וזה מבהיל. הילד הפגוע לא יודע מה קורה איתו באותו רגע, מין איבוד שליטה. גם למי שרואה את ההתקף זה נראה מבהיל. אני כל הזמן אמרתי לו 'מיכה, תסדר לך את היום, אתה תצא מזה, זה בטח משהו חולף שהתלבש על משבר גיל ההתבגרות. לא נולדת עם זה, לא גדלת עם זה, זה לא משהו ששייך אליך'. דווקא מיכה השלים עם האפילפסיה יותר ממני".

 

כשהגיע לגיל המתאים החליט מיכה שהוא מתגייס, אף על פי ולמרות הכל. "כשהוא קיבל את הצו הראשון, הוא היה בריא לגמרי, והתחיל את כל ההליכים הרגילים. ואז הוא היה צריך להתחיל להוריד פרופיל. זה מאוד מאוד ביאס אותו, מה שהכי ביאס אותו בכל הסיפור. הוא עשה המון מאמצים, ממש השתדלות מטורפת. אפילו אני כבר אמרתי לו 'עזוב, לך תפתח את הכישרון המוזיקלי שלך'. המוזיקה וכתיבת שירים היה הכישרון הכי בולט שלו. בעיקרון הצבא לא רוצה לגייס אנשים עם תסמינים כאלה, אבל בגלל שהוא התעקש, והיה בחור מבריק והיה ברור שיש לו הרבה מה לתרום, הוא באמת הצליח בסוף להתגייס לחיל האוויר. הוא היה גאה בזה בצורה בלתי רגילה. הוא הרגיש שהוא ניצח את האפילפסיה, וגם קצת אותנו, שכבר אמרנו לו לוותר.

 

"זה מאוד קשה ומפחיד ללכת ככה לצבא. המסגרת לא מטפלת בך, אתה צריך לדאוג לעצמך. הייתה לו תקופה מדהימה. הוא שירת שנתיים בפלמחים בתור מש"ק מודיעין. היה עורך את הסרטונים שיוצאים לתקשורת. הוא היה אומר 'תסתכלו היום על הסרטון, זה אני ערכתי'. מאוד אהבו אותו בצבא. הוא הסתובב עם ציציות צבאיות שקנינו לו, למרות שהמדים של חיל האוויר הם בהירים, ואחותו הגדולה סרגה לו כיפה גדולה בצבע חאקי. הוא היה חייל מרשים. הייתי מאוד גאה בו. באותה מידה שהיה חשוב לו ללכת לצבא, היה חשוב לו לשמור על הציצית, הכיפה הגדולה, הסימנים שלו. הוא קשר קשרים מיוחדים עם חברים שעד היום מלווים אותנו, מגיעים לאזכרה ודיברו בלוויה. הייתה לו אמונה מאוד חזקה אבל הוא לא היה דוס כזה שמרחיק. הוא היה מאוד עממי, ומאוד ישר. הוא היה מתווכח ומדבר בגובה העיניים עם כל אחד".

 

כשרצה להמשיך לקורס קצינים נתקל מיכה בהתמודדות שנגדה את מצפונו. "נתנו לו לעשות עבודה על קצין גרמני. הוא אמר להם סליחה, 'ממני תראו וכך תעשו' זו הסיסמה של צבא הגנה לישראל. אני חושב שיש מספיק קצינים שהם לא גרמנים כדי לכתוב עליהם. בסופו של דבר הדיחו אותו מבה"ד 1".

 

 

ארבעה חודשים מדהימים

בסוף השירות הצבאי התלבט מיכה לאן להמשיך, ובסוף החליט שהגיע הזמן לפתח את הצד המוזיקלי שלו, ונרשם לבית הספר 'מזמור'. "מאוד אירוני וכואב שבסוף היו לו שם רק ארבעה חודשים. אבל חודשים מדהימים. הוא מצא את עצמו מבחינה מקצועית, מימש את האהבה למוזיקה בכתיבת שירים והלחנה. גם מבחינת החברים והאווירה היה לו שם מקסים. הוא סיים את חייו בתקופה מאוד יפה. הידיעה הזו מאוד חשובה לי, שהיה לו טוב עם עצמו.

 

"המקרה עצמו קרה במעונות הסטודנטים של בית הספר, וגם על זה אני מודה לה' והודיתי, אם אפשר להגיד כזה דבר, לחברים שלו שהיו צריכים להתמודד עם ההחייאה. למרות שזו טראומה נורא גדולה, אמרתי להם, 'לפחות תדעו שחסכתם את זה לי', יחד עם כל החבילה שנלווית לזה - רגשות האשם שאולי היינו יכולים לעשות יותר.

 

"בלילה כולם הלכו לישון מאוחר, כולל מיכה שראה כמה סרטים, מתכון טוב לקבל התקף", מספרת תמר. "אחד החברים סיפר שמיכה כבר הלך לישון, אבל לפתע הם קלטו שמשהו לא בסדר. הם הדליקו את האור והבינו.

 

אבל תמר לא הבינה מיד. "לא הבנתי שזה עד כדי כך. למיכה היה כמה פעמים התקפים בצבא, ואני זוכרת שעשיתי שיחה עם המפקד שלו, אמרתי לו תקשיב, בבקשה, אל תיקחו אותו לבית חולים, פשוט צריך להסתכל, לשים כריות, לראות שהוא לא מקבל מכה, וזה עובר. ממש התחננתי לפניו. הוא הסביר לי שהם חייבים לקחת אותו לבית חולים ואין ברירה. לפעמים הוא פשוט נסע ער לבית חולים, כי זו הפרוצדורה. לכן כשהעירו אותי באותו בוקר, בעלי נסע למיכה, ואני המשכתי לישון".

 

זה קרה באותו יום שבו סיימה לאשר את שירי הדיסק שלה, "עבריה", באקו"ם. "זו הייתה עבודה ממושכת שנדרשה כדי להתחיל להפיץ את הדיסק. למחרת בבוקר קראו לי לבית החולים. זה קטע הכל לגמרי. עזבתי את הדיסק והתחלתי לכתוב את הסרט 'עבריה'. דווקא המוות של מיכה נתן לי חיזוק, כאילו אמר לי: 'תמר, אם את רוצה לעשות משהו, תעשי אותו'. ובאמת התחלתי לעבוד".

 

גושפנקה למה שרצה

האיברים שנתרמו הושתלו בגופם של חמישה מושתלים שונים והצילו את חייהם. "כנראה היינו קצת יוצאי דופן בכך שמאוד היה חשוב לנו לשמור על קשר עם משפחות המושתלים. אני ממש רציתי להרגיש ולדעת, איפה הלב שלך מיכה, איפה הכבד שלך?".

 

בנוסף לכבד וללב, נתרמו מגופו של מיכה כליה ולבלב, עוד כליה לאדם נוסף, וקרניות. "דרך עמותת אדי הגיע מכתב תודה ממושתל הכבד, והסתבר שהוא גיבור מלחמת יום כיפור. זה הזכיר לי שהייתי ילדה ורצתי בקיבוץ בסוכות, בזמן האזעקה, באותו זמן שהוא נפצע במלחמה. מחלת הכבד התגלתה אצלו עשרים שנה אחרי, כשהתברר שבמלחמה נתנו לו עירוי דם נגוע. זו הייתה השתלשלות ארוכה. הוא אדם מדהים שמטייל הרבה ולא מוותר לעצמו".

 

את זוכרת את ההחלטה של מיכה לחתום על כרטיס אדי?

"זה נודע לי כי באותה תקופה עבדתי בדואר בחשמונאים וקיבלתי את הכרטיס. ההרגשה הייתה מעורבת, מצד אחד גאווה, וגם קצת צמרמורת. הוא לא סיפר לנו, פשוט הלך וחתם. בכלל היה מאוד עצמאי בעמדותיו. למשל בגיל 18 הוא התחיל לשלם למפלגה של פייגלין ולליכוד, כי הוא העריץ את פייגלין. לא הרבה ילדים כבר בגיל 18 מחליטים מה הדרך שלהם ועוד משלמים על זה כסף".

 

וכשהכרטיס הגיע דיברתם על זה?

"לא. אמרתי לו, מיכה, יש לך פה דואר. לא הוספתי כלום וגם הוא לא אמר כלום".

 

ברגע האמת, החתימה של מיכה באדי נשכחה ממנה. "המצב היה כל כך קשה, את לא מקשרת בין דברים. אחר כך נזכרנו שהוא חתום, אפילו שזה לא משנה, כי ישר מסתכלים במאגר, ובכל מקרה המשפחה צריכה לתת את האישור. אבל באמת זה הכי משנה. אמרנו בוודאי, ברור שיציל אנשים אחרים, כי ידעתי שזו הצוואה שלו. זה נותן תוקף מדהים, שעשינו את הדבר הנכון. גושפנקה שזה מה שהוא רצה. אני מאוד שלמה עם ההחלטה. בסדנאות של אדי הסבירו לנו את המשמעות ההלכתית והרפואית של מוות מוחי, למה זה לא דומה לצמח למשל. אין דרך חזרה".

 

חמישה ימים היה מיכה מאושפז, מיום חמישי ועד יום שני, היום בו נקבע המוות המוחי. "כבר ביום שישי אספו אותנו ואמרו לנו שרוצים לקבוע את המוות. עמדתי במצב שאני לא מכירה, מה מקובל, מה נכון או לא נכון, מה שאלה טיפשית ומה קריטי. חוסר אונים. שאלתי 'זה בסדר לדחות את הקביעה של המוות עד אחרי שבת? יש דבר כזה'? שבת שירה, לא רצינו להיות בעצב, לא רצינו עדיין להודיע לאנשים, הרגשנו שזה לא מתאים. הרופא אמר 'בוודאי, אין שום בעיה'.

 

זה נתן לאנשים הרגשה שעוד יש תקווה. אחר כך אנשים היו נורא בהלם. באותה שבת הייתי ביישוב והלכתי לבית הכנסת. כשכולם ניגשו אלי אמרתי להם 'בסדר, הוא עוד חי'. גם אני עצמי לא נתתי למקום הזה עוד לחלחל. במוצאי שבת פתחו לנו את טיפול נמרץ. באו איזה ארבעים אנשים לנגן ולהיפרד. אני ניגנתי בחליל, וחברים ממזמור ניגנו בכינורות. הצוות הרפואי הגיע מכל בית החולים. הם עמדו בפה פעור. זה לא מקובל שנכנסים בשעות האלה, אבל הם אמרו 'תעירו לנו את כל החולים במחלקה, מצוין'. הם התפעמו מהדרך שבה אנחנו מלווים את מיכה, במוזיקה ובשירים".