חצי שנה אחרי הגירוש מגוש קטיף עמדה עמונה וניסתה להילחם על פיסת אדמה וחלום, על הזכות ועל החובה. עשר שנים אחרי, עמונה שוב נלחמת כשחרב הפינוי על צווארה; ומוכנה להיות חלק מסיפור ההתיישבות הגדול, מלא המהמורות

איילת וידל, עמונה

ג' שבט, היום בו הרסה ממשלת ישראל את תשעת הבתים בעמונה, היה יום שטלטל רבים בחברה הישראלית.

באכזריות נפגעו בני נוער ומבוגרים, בית חולים שדה נפתח בשטח, הסוסים והאלות השתוללו.

קור מקפיא היה באותם ימים בהם הסתובבו אלפי אנשים שניסו למנוע את ההרס. אך חם היה בלבבות וחם בתוך הבתים, המכוניות והמחסנים שהתמלאו באנשים.

חצי שנה אחרי הגירוש מגוש קטיף, עמדה עמונה וניסתה להילחם על פיסת אדמה וחלום, על הזכות ועל החובה.

התמימות שבה רצתה עמונה להתיישב בארץ, לבנות בתים של קבע "ולחיות טוב", נפגעה באורח כמעט אנוש.

 

שוב מול אבסורד הגירוש

עשר שנים עברו, ויש כמה צלקות ותשעה משטחי בטון ריקים ברחוב ההוא.

עשר שנים עברו בהם עמונה חיה ובועטת. בניה ובנותיה כבר בני נוער. אוטוטו מתחתנים.

עשר שנים עברו ופסק הדין על פינוי עמונה כולה עומד לצאת לדרך בעוד פחות משנה (דצמבר 2016).

למה? כי עמונה יושבת על אדמות פרטיות.

של מי? לא ידוע.

מי מבקש אותן? לא הבעלים, הם פשוט לא קיימים.

ושל מי היו האדמות לפני שהפכו ל"פרטיות"? זה לא חשוב).

כך שהמחשבות על מה היה לפני עשר שנים, הופכות קיומיות מרגע לרגע.

ובכל זאת!

דווקא ביום זה ולקראת ימים שיבואו, בערב קטן שהיה בבית הכנסת ביישוב, ניסינו לראות איפה נמצא היישוב הקטן עמונה במפת ארץ ישראל ובסיפור ההתיישבות של עם ישראל על אדמתו.

 

בערב השתתפו אבי רואה ראש המועצה, הרב ישראל אריאל ראש מכון המקדש, ופרופ' אריה אלדד, חבר הכנסת לשעבר.

הדוברים והחברים המשתתפים הרימו את המבט מהרחוב ההרוס עליו צופה בית הכנסת, בירכו את התמימות ואת מסירות הנפש, וסיפרו את הסיפור הארוך של ההתיישבות.

מר אבי רואה תיאר את העוצמה של מפעל ההתיישבות ואת הדרך הארוכה שעשה מפעל זה, עם כל המכשולים וההתמודדויות.

הרב ישראל אריאל נתן את הכוח לאדם הפרטי המצווה ליישב את ארץ ישראל, ואיך בכך הוא הופך לשליח האומה כולה.

פרופ' אריה אלדד ניתח לעומק את מה שעוברת מדינת ישראל מאז אירועי עמונה (וקצת לפני...) ומסקנתו ברורה: מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון - שינוי בלתי הפיך.

במהלך הערב הוקרנו קטעי סרטים המתארים את ההתיישבות מראשיתה ונקודות מבט מעניינות על הדרך הארוכה שהיא עוברת.

 

קטעי הסרטים והדיבורים שנשמעו מתארים את התחושות של תושבי עמונה: מול אבסורד הגירוש ומול חרב הפינוי, עולות תחושות קשות כלפי המדינה המתנערת מהסיוע הברור שהגישה להקמת עמונה, וכלפי ממשלת ימין שאנשי ההתיישבות שמו את קולותיהם בשבילה; ומי מהקושי האישי, ממחשבות על עתיד לוט בערפל.

אך עשרים שנה של התיישבות עיקשת על ההר הגבוה הזה, הרבה מאבקים (שבראשם עומד הפינוי לפני עשר שנים), וחיים של שנים באי וודאות - אומרים את שלהם: אנחנו פה! חיים, חקלאות, יצירה, משפחות, נוער, נטיעות, תרבות, אסיפות חברים.

עמונה מוכנה להיות חלק מסיפור ההתיישבות הגדול, סיפור מלא מהמורות, ויש לה המון כוח ומסירות.

 

חלק מהסיפור

ואתם, בני היישובים השכנים, הקרובים והרחוקים, הצטרפו אלינו. בקרו בעמונה (הכי כדאי בשלג!), ספרו לחברים על עמונה, היכנסו לדף הפייסבוק שלנו (עמונה הדף הרשמי), כי גם אתם חלק מהסיפור.

בערב ג' בשבט ראינו כיצד בסיפור ההתיישבות, מראשית הציונות, יש פרקי מאבק, גירוש והכנעה, שלמולם פרצו כוחות של מסירות, עשייה ונחישות (רק מעט מן השמות: פתח תקווה, ראש פינה, ביריה, קיבוץ יד מרדכי, כפר עציון, סבסטיה, חברון).

זו גאווה להיות חלק מן השמות האלה, לא? הגיבורים שעמדו שם לפנינו מסמנים לנו דרך ארוכה. אורך רוח.

 

כל סיפור עלייה והתיישבות שהתרחש למרות, ושוב, ועוד פעם, העצים את הסיבה האמיתית שבגללה אנחנו כאן: זה שלנו וטבעי לנו להילחם על מה ששייך לנו.

ניסיתם לשבור לנו את התמימות? לרגע הצלחתם. אך כשחוזרים לסיפורי אבות, סיפורי לוחמים, כמה שירים, סיפורי חלוציות ולבהירות מפת ההתיישבות המסמנת עוד ועוד עובדות בשטח, כבר ניצחנו.