צילום: דובי ריין Tps

את הלב השבור של אנשי בית חורון, אחרי הפיגוע הנורא שעברנו, חיממו עשרות יוזמות של חיבוק ותמיכה שנהרו אלינו מיישובים רבים. הערבות ההדדית והאכפתיות הם מאבני היסוד של הקהילה, ובכל זאת מול הכאב הנורא והחיבוק החם נותרנו ללא מילים

יהודית טיאר, בית חורון

ט"ו בשבט זכור לנו כחג של ברכות השם על ארצנו, ואכן כזה הוא החג הזה. השנה התוסף ליום זה פן אחר, כואב ומחריד, כאשר עברנו פיגוע נוראי ביישובנו בית חורון.

בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים הילדים שלנו יצאו מגן גילאי שלוש וארבע, ובהפרש של עשר דקות, צמוד לגן, חדרו שני מחבלים בכדי לרצוח יהודים. עשר דקות הפרידו בין היציאה של הילדים שלנו לבין חדירת המרצחים.

 

השתלשלות האירועים הייתה מהירה. אחת הגננות, עדינה, נדקרה ונפצעה כשיצאה לכיוון הבית מגן הילדים. בחורה אהובה, מלאה באור, שמחה ורק טוב - שלומית קריגמן הי"ד, נכדתם היקרה של אילנה ומשה קריגמן שאיתם גרה בשנה האחרונה, בתם של נעמה וצחי משדמות מחולה - נפגעה על ידי המחבלים פגיעה קשה מאד, אשר גרמה למותה.

ישראל וינר, ראש צוות האמבולנס, ואנוכי, הגענו לזירה ראשונים. גם בתי תמר, שהיא פראמדיקית, עוד טיפלה בשלומית לפני הפינוי לנט"ן.

עדינה, שנפגעה ראשונה, הוכנסה לתוך רכב של חברים שלנו על ידי אחד הבנים אשר חנה במקום, והמחבלים עוד זרקו מטען על השמשה, שלא התפוצץ אבל שבר את הזכוכית. אז החלו המחבלים לרוץ לכיוון האוטו. חבר נוסף מנע מהם להמשיך לפגוע בכך שניסה לעצור אותם עם הרכב שלו.

 

המרצחים רצו לכיוון המכולת אשר היתה מלאה באנשים, ואז (אצטט את מוטי מהמכולת) קרה נס, והייתה שם עגלת סופר שאותה הוא תפס ודחף לכיוון המחבלים תוך צעקות, ומנע מהם להיכנס ולהמשיך בפיגוע הרצחני.

בינתיים קראו למאבטח והוא, על אף שזרקו גם עליו כמה מטענים שברוך ה' לא התפוצצו, חיסל אותם. שני המפגעים היו בחורים צעירים בני 16 ו-22 אשר עשו עבודת הכנה יסודית לפני ביצוע הפיגוע.

 

באותו היום התקבלו בגיזרה שלנו הנחיות ממשטרת ישראל להגיע ליישוב לפני השעה 17:00 בעקבות התראות לשלג שעשוי היה לגרום לחסימת הכביש. הרבש"צ וכיתת הכוננות מיד נכנסו לפעילות - הכל תואם עם צה"ל, מג"ב והמשטרה. המולת הרכבים הרבים שהגיעו לכניסה ליישוב ובהם המוני תושבים שלא הבינו בתחילה מה קורה - רק הוסיפו לזעזוע ולהלם.

ישראל ואני טיפלנו גם בכמה נפגעי טראומה אשר היו עדים לזוועה, וניסינו גם לדאוג לציבור שבכניסה ליישוב, אשר לא יכול היה להגיע הביתה. אסור היה גם לצאת מהבתים בגלל המטענים אשר היו עדיין בשטח.

 

אני חשה שיש לי זכות לעבוד בביטחון ובחילוץ ולשמש כאחד הדוברים שלנו בהתיישבות. וכך חשתי גם באותם רגעים, שכל זה הוא חלק מן המשימה שלי. למשימה הצטרפו כמובן אנשי צח"י, כולל עזרה מהמועצה - רווחה, פסיכולוגים ועוד שמיד נכנסו לתמונה, והמשיכו את עבודתם עוד ימים רבים אחרי, כל עוד היה צורך.

תמיד משגע אותי להיווכח כמה מהר התקשורת מגיעה לאירועים כאלו. נדרשנו מהר להשליט סדר עד כמה שאפשר ולדאוג שרק צוות הדוברות יתראיין.

 

יש לציין שאת האהבה והחיבוק החם שקיבלנו אחרי האסון שלנו - פשוט קשה לתאר במילים. עוד ביום רביעי (הפיגוע היה ביום שני והלוויה ביום שלישי), כאשר טיפלנו בהצפות התקשורת - גם מחו"ל – שהגיעה כל העת, כבר הגיע אוטובוס מלא נערות מאולפנת רבבה בשומרון, הן הקימו פינת הנצחה מרגשת לזכרה של שלומית ז"ל, התפללו, שרו ופשוט חיממו את הלב השבור שלנו.

בהמשך השבוע זכינו לחיבוק חם מכל כך הרבה יישובים, ובהם גבעון החדשה, שבות רחל, חשמונאים ועוד ועוד, אשר ביום שישי עברו מדלת לדלת לחזק ולחלק משהו מתוק עם מכתב תמיכה. מעפרה הגיעו עם מאות זרי פרחים, עמדו ליד המכולת וחילקו לנו פרחים עם ברכות תנחומים.

 

חברינו היקרים, בני משפחת קריגמן, הם ממייסדי היישוב היקר שלנו, ואחד הדברים הכי חשובים בקהילה שלנו זו הערבות האישית והאכפתיות, הן בתקופות נורמליות ובמיוחד במצבים כמו האסון אשר חווינו. שנחזיר בשמחות ובבניית ארצנו לכל אחד ואחת.

היישוב שלנו, בית חורון, בנוי על אחדות העם ואהבת חינם, ואנו נמשיך - עם כל היגון והכאב - לקיים את אהבת תורתנו, ארצנו ועמנו, ולהתחזק ביישוב ארצנו.