אני יכולה לדמיין את היום שבו אקבל את הטלפון ממשרד התמ"ת המאשר את קבלת דרגת ההנחה למעון. איך אענה כמו שעונים לאראלה ממפעל הפיס: שיו, אני לא מאמינה... איזו התרגשות! אני בדיוק בדרך לנינים שלי

צופיה לקס

חודש אדר הוא החודש המסמן את מחצית השנה עבורי. סוף זמן החורף, תחילת בוא השמש.

השנה זכינו לשני אדרים, אז אולי עניין השמש יתעכב טיפה.

בכל שנה אני מכינה לעצמי רשימה קטנה של דברים שאני חייבת לסיים בין תחילת אדר לפסח. רשימה קטנטנה ומעשית: לסיים לתפור את התחפושות לילדים, להחליט מה מכינים למשלוחי המנות השנה, לסגור צימר לשבוע שלפני פסח (כי מסורת לא שוברים) ולקבל הנחה ממשרד התמ"ת. כן, בשלב זה של השנה כבר היה צפוי שנקבל את דרגת ההנחה למעון של בתי. סך הכל בתחילת אוגוסט הגשתי את כל הטפסים, כך שמן הראוי שבפברואר אגיע כבר לתשובה כמה עלינו לשלם בשורה התחתונה.

הדבר היפה במשרד התמ"ת (או התמוות, כמו שקוראים לו החבר'ה) הוא שאין צורך להיתפס לקטנות ושמומלץ להיות סנילי. שני סעיפים אלו יעזרו לך לשרוד את תקופת הטרטורים. ישנם שני דברים נוספים שכדאי שיהיו לך - האחד, חשבון בנק מנופח; והשני, ים של זמן פנוי כדי להמתין על הקו.

אני עשיתי לי מנהג קבוע, להתקשר בכל יום ראשון בשבוע. בשבוע הראשון אמרו שחלק מהמסמכים לא ברורים, כלומר בשפה שלנו: כיווצתי אותם לרזולוציות נמוכות ממה שנדרש (כל הורה גם צריך להיות בקיא בכיווצי קבצים). תיקנתי, שלחתי שוב.

בשבוע שלאחר מכן התחילו אצל הטלפנים עדויות סותרות בעניין מה יש בתיק ומה אין.

שבוע אחד יש הכל, חסר תלושים. בשני יש תלושים, חסר שומה. בשלישי יש הכל, חסר ת"ז.

וככה משבוע לשבוע (בדילוגי חגים, ראשי חודשים שלעולם לא חלים בימי ראשון, ימי הולדת, יום נישואין וסתם ימי מחלה) אני שורפת את זמני לריק וכל זאת כדי להימנע מתשלומים נפוחים ומיותרים.

כל מי שמכיר אותי יודע כי הסבלנות שלי קצובה. ברגע שמצאתי את עצמי קורסת תחת הנטל הכלכלי המטורף ותחת עוד תיק לא סגור שמצריך טיפול אינסופי, פניתי לרשויות, לעוזרי שרים, למגישי תכניות ואפילו הצטרפתי לכל קבוצת פייסבוק העוסקת בנושא: "נפגעי משרד התמ"ת", "משרד התמ"ת עד מתי", "קבוצת הממתינים לדרגה משנת 2001", "הקץ לתמ"ת" ואפילו "תינוקות למען הורים ממתיני תמ"ת".

את סיפורי שפכתי בכל פוסט אפשרי, צילמתי מסכים והמשכתי את התלונות אצל הח"כים.

היו בקרים שחשבתי שהנה, עוד מעט ותגיע הדרגה (הידועה מראש אגב), הנה עוד מעט אוכל לסמן בעט אדום קו מתלהב על שורת המשימה "לסיים את ענייני התמ"ת".

לפני חודשיים רשמנו את הקטנה לגן, מה שמעיד על אופק חדש. אך הדרגה, בוששה לבוא.

בכל בוקר אני מביאה את בתי למעון, לידיהן המסורות של המטפלות. הבת שלי משוגעת עליהן ורצה אל החדר בשמחה. האוכל משובח והטבחית הטוניסאית דואגת לכך שהמטבח הטוניסאי יישמר בפי בתי ולא יישכח. בעניין המעון, הכל תותים, אך התמ"ת... נו, נו, רשועים ארורים.

באחד הבקרים פנו אלי מהמשרד וניסו להסביר לי במילים יפות שכל העיכוב באשמתי. "גברת, באישור הרישום למעון יש רק חתימה ידנית. חסר חותמת גומי", אומרת ההיא על הקו. תוך כדי המילה האחרונה במשפט אני מרגישה את הדם עולה לי לראש, את הסבלנות שלי פוקעת ואת כל נתיבי אילון נסתמים נוכח מה שעלה לי לראש.

"תגידי, גברת", אני צועקת מתסכול חסר רסן, "שלושה חודשים!!! שלושה חודשים שהמסמך אצלך ורק עכשיו את נזכרת לומר לי שחסרה חותמת גומי?". הנחתי את הטלפון בייאוש ורצתי למעון להחתים את המנהלת בגומי הארור והמיותר, שלחתי והמתנתי לבאות.

חלפו יום, חלפו יומיים, עננים באו והלכו, שלג הטיח בחלוני ואכזב, ורק אני, עיניי נשואות לתמ"ת. ברגעים של שפיות תהיתי לעצמי האם אני כמהה לגאולה באותה המידה.

אם היינו צריכים להגיש טפסים ובקשות בכל יום על מנת לקבל את הגאולה, גם הייתי נלחמת כך? מקווה שכן. אני מצפה ומייחלת, אך לא מתעצבנת. זה לא מפעיל בי את אותן האנרגיות.

ואז... אז זה קרה, אז עלתה בי ההבנה שלעיתים ללכת אחורה, לעשות השתדלות ולהמתין, זוהי הגישה הנכונה.

בסוף, זה יגיע.

כשמדובר בגאולה, ברור לי שהיא תבוא. כל יום מחכה.

בעניין התמ"ת, בסך הכל מדובר בקופת חיסכון. כל חודש שעובר מוסיף לקופה את סכום ההפרש בין מה שיהיה עלינו לשלם ולבין מה שאנחנו משלמים כעת.

אני יכולה לדמיין את היום שבו אקבל טלפון: "שלום, אני מדברת ממשרד התמ"ת. יש לי חדשות בשבילך, זכית ב-8,000 שקלים", ואני אענה כמו שעונים לאראלה ממפעל הפיס "שיו, אני לא מאמינה, אני בדיוק יושבת באוטו וחושבת מה יהיה אם יום אחד תתקשרי, איזו התרגשות! אני בדיוק בדרך לנינים שלי... זה ממש משמח".

ואז אני נזכרת שעוד אפילו לא חיתנתי ילדים, אבל בהחלט יכולה לראות איך לוקח 30 שנה עד שאקבל את הדרגה.

בינתיים נמשיך לשלם את התשלום המלא בכל חודש. או שתיגמר השנה.