בטקס מרשים שנערך בבנייני האומה קיבל יעקב אלמו מעפרה תעודת הוקרה על פעילותו בשירות המוסד בהצלת נשים שנחטפו בסודן בדרכן מאתיופיה לארץ, ועל סיכון חייו בהברחת עולים אתיופים את הגבול לסודן. אבל כל זה לא ריגש אותו כמו אותו הרגע שבו רב היישוב סיפר בליל שבת בבית הכנסת על פועלו, וכל חבריו ליישוב מחאו לו כפיים

שושה גרינפלד

שנים רבות אחרי שהתרחשו, כשכמעט ונשכחו סיפורי הגבורה שלו, זכה יעקב אלמו מעפרה לתעודת הוקרה. בראשית שנות השמונים סיכן את נפשו במשך כמה שנים בהעברת עולים מאתיופיה את הגבול הסודני, והציל בשליחות המוסד ארבע נשים אתיופיות וילדה שנחטפו ונאנסו על ידי גברים סודנים. אבל ההוקרה לא הגיעה בקלות. לפיצוי הכספי שמגיע לו הוא עדיין מחכה.

״שנים מספר לאחר שהגעתי לעפרה אנשים שמעו שהצלתי נשים חטופות בשליחות המוסד", מספר אלמו, "הם אמרו שאני צריך להגיע למשרד אסירי ציון ולספר, כי מגיעה לי תעודה.

"מילאתי טופס, והם באמת התרגשו מהסיפור. ואז הם שאלו: אתה בריא? אמרתי, כן, תודה לאל. נכון שקיבלתי מכות מהסודנים והייתי בבית הסוהר באתיופיה בגלל שהובלתי יהודים מהכפרים לסודן בדרך לארץ ישראל, הלכתי לילות שלמים בג׳ונגלים, נפלתי וקמתי, אבל אלוקים שמר עלי והכל איתי בסדר. אבל אז הם הסבירו לי שאסירי ציון עוזרים למי שנפגעה בריאותו תוך כדי עבודה, ואם אני בריא הם לא יוכלו לתת לי תעודה. תודה רבה ולהתראות״.

אלמו המבולבל חזר לעפרה ולא ידע אם להצטער שהוא בריא ושלם, או להודות לאל על גורלו הטוב. הוא סיפר לאנשי עפרה את עלילותיו, ואלה עודדו אותו לצאת לקרב על ההוקרה והפיצוי. רק לאחרונה, לאחר שנים ארוכות של מאבקים, בירוקרטיה, טלפונים ונדנודים, הוא נחל הצלחה חלקית, וקיבל בטקס מפואר את תעודת ההוקרה.

התרגשת?

״למרות הטקס המרשים שהתקיים בבנייני האומה, מה שגרם לי להתרגשות אמיתית וללחלוחית של דמעות בעיניים״, מתרגש אלמו בשנית, ״הוא כשרב היישוב עפרה סיפר בבית הכנסת בשבת על פועלי, וכל השכנים והחברים מהיישוב מחאו לי כפיים״.

מאז עלייתו ארצה ועד היום מתגורר אלמו יחד עם נחמה אשתו ביישוב עפרה, שם נולדו חמשת ילדיהם. הוא מגדל, מייבא ומוכר תבלינים אתיופים לחנויות ברחבי הארץ, וכן מעסיק עובד כקבלן ניקיון ביישוב.

ירושלים מזהב

סיפורנו מתחיל בכפר אתיופי קטן המכונה ג׳ורבה, שם נולד קבה אלמו בשנת 1949. בני המשפחה גרו בבקתה ורחצו בנהר. אביו של קבה, לימים יעקב, היה חקלאי ועבד גם כנפח, ולמחייתו הכין מחרשה ומגל לעבודת השדה. אמו עסקה במלאכות כפיים כמו יצירת כלי חרס וסריגה, ובשאר הזמן הייתה עקרת הבית.

בגיל שש כבר יצא יעקב אלמו לבדו למרעה עם הצאן. ״פחדתי מזאבים״, הוא נזכר במחוזות ילדותו הרחוקים, ״אבל הייתי צריך לדאוג שהם לא יטרפו את הצאן. היו לי כלב ומקל ובעזרתם הייתי מרחיק את הזאבים״. לפעמים נשלח עם כבשה לשוק המקומי על מנת למכור אותה. ואז החליטו הוריו שהרועה הצעיר זקוק למעט השכלה. אלמו נשלח לבית הספר בכפר ולמד עד כיתה ד׳, אלא שאז נגמר התקציב המשפחתי שהוקדש לצורך לימודים, והוא נאלץ לעזוב.

״היום לא נותנים לילד שום אחריות״, הוא מתגעגע, ״אצלנו זה שסמכו עלינו בנה משהו חזק בנפש. עצמאות שאיש לא יכול לקחת ממני. אני השתדלתי לתת לילדיי גם בגיל צעיר אחריות ולסמוך עליהם כמה שאני יכול״.

כל היהודים בכפר התגוררו בבקתות סמוכות. כיבוד הורים היה אבן יסוד בכפר. ״היינו שומעים על ירושלים - ירוסלם, ירוסלם. סיפרו שאנחנו צריכים ללכת לירושלים. כילדים שאלנו מתי הולכים, אבל אף אחד לא ידע. סיפרו שירושלים כולה מזהב, ושכשנהיה בירושלים לא נעבוד אלא רק נתפלל. אנחנו הילדים הוקסמנו ושרנו שירי געגועים לירוסלם״.

בגיל 19 התחתן עם תיקה (לימים נחמה). ״ראיתי אותה רק ביום החתונה״, משחזר אלמו את הקשר. ״הוריי החליטו עם מי אתחתן. זה היה המנהג. מה שההורים קובעים אומרים תודה ומקבלים. סיפרו לי שהכלה יפה. התרגשתי ולא רציתי לדעת כלום חוץ מזה. היא הייתה בת תשע ביום החתונה שלנו. היא לא ידעה אפילו מה זה בעל. התחתנו ולא אמרתי לה אף מילה בחתונה שלנו. למה מתחתנים אצלנו בגיל כזה צעיר? כי פחדו שיהיו בעיות עם הנוצרים שלא יאנסו את הבנות. אל נשואה לא מתקרבים. במשך ארבע שנים לא התקרבתי אליה. כשהייתה בת 14 עברנו לגור בבית אחד״.

החתן הצעיר נבחר ללמוד במסגרת פרויקט ממשלתי שבמהלכו היו אמורות להתחלק אדמות הכפר שווה בשווה בין החקלאים הנוצרים והיהודים. ואז התחילו להגיע לכפר שמועות שאפשר להגיע לירושלים דרך סודן. אלמו, סקרן ומלא להיטות, החליט לצאת לדרך ביחד עם חבר, במטרה לחזור לכפר ולספר על ממצאיו. ״אשתי לא הביעה התנגדות, כי באתיופיה הגבר קובע ולאישה אין מילה. הוריי נתנו את ברכתם ויצאתי לדרך״.

מכת ברק

הם מצאו את הדרך לסודן בעזרת שיירות של סוחרים שנשאו סחורות על גבי סוסים וחמורים. סיפור הכיסוי היה שהם מחפשים עבודה בסודן. אחרי שלושה ימים הגיעו לגבול. ״המסע היה מפחיד, עברנו בתוך ג׳ונגלים, היו מקומות שלא הצלחנו לעבור בלי להתכופף, יש ירידות חזקות, עליות, ונהמות של חיות טרף. ואם הפחד הטבעי לא היה מספיק, הסוחרים סיפרו לנו על עוברי אורח שבאישון לילה טרף אותם אריה; ואם זה לא מספיק הדרך מלאה גם בשודדים. חזרנו לכפר. ידידי אמר שהוא לא יעשה את הדרך הזו שוב לעולם, אבל אני אמרתי לאנשים בכפר שאקח אותם לארץ ישראל״.

סביב אלמו התקבצה קבוצה של חולמים שרצתה לראות את ירושלים של זהב. הם יצאו מהכפר באישון ליל. ״היינו 12 איש בלי חמורים ובלי סוסים, את הג'ריקן של המים לקחנו ביד, האוכל בתיק. הסברתי לאנשים שאם נפגוש שודדים אני אענה לכל השאלות שלהם. אחרי עשרים שעות הליכה רגלית הגענו לכפרו של אחי, ששכן בסמוך לגבול הסודני. לא היו אז טלפונים, הפתענו אותו, הוא לא ידע שנגיע. סיפרתי לו שאנחנו בדרך לירוסלם ושאני מלווה את הקבוצה עד לגבול הסודני״.

אחי הסכים ללוות יחד איתי את הקבוצה. בדרך לגבול הסודני פגשנו איש חמוש. אמרנו שאנחנו בדרך לניחום אבלים בכפר גדול ששכן גם הוא ליד הגבול. ואז הוא ביקש את הדרכונים שלנו. בכדי להסתובב בין הכפרים, גם אם רק רצית לצאת לקנות חמור, באותה תקופה היה צריך אישור מראש הכפר. לנו לא היה אישור מראש הכפר שלנו. רעדנו מפחד. אבל אחי הרגיע אותנו, אמר שאלוקים אתנו, ושלף מהכיס אישור על קניית חמור שהיה במקרה בכיסו. אני רעדתי עדיין אבל איש הביטחון העיף מבט באישור ונתן לנו לעבור. כשהוא התרחק התחלנו לצחוק. אבל אחי אמר: 'אל תצחקו. אלוקים עזר לנו, ואנחנו צריכים לחשוב רק על ירושלים'.

"הגענו לגבול הסודני בשלום בצהרי יום. התיישבנו מתחת לעץ עם צל רחב לנוח. איש זקן ישב ונשען על גזע העץ. הזקן שאל אותנו מי אנחנו ומאין באנו. באתיופיה בתקופה הזו ראש הממשלה גייס בכוח את הצעירים לצבא. אמרתי לזקן: ״תשמע, יש בעיה באתיופיה. מגייסים אותנו בכוח״, הוא אומר: ״חבל. אז מה תעשו?״ אמרנו: ״אנחנו רוצים לעבור לסודן״. אבל היו אתנו גם נשים. ולכן הוא שאל: ״מה, מגייסים גם את הבנות?״ ואז הוא אמר לנו: כשתגיעו לסודן, שכל בחורה תגיד שאחד מכם הוא הבעל שלה, אחרת זה ייגמר רע מאוד. אחרי שעה לא תראו אותה יותר לעולם״.

הם עברו את הגבול הסודני ונתפסו על ידי שוטר שקנה את סיפור הכיסוי על הגיוס, והסתכל בשקיקה על הנשים הצעירות שהיו בקבוצה. ״הוא שאל מי נשואה ומי לא. הן ענו: כולנו נשואות, והוא ביקש שכל אחת תעמוד ליד בעלה וכך עשינו. פניו נעשו עצובות. ״אשתי״ הייתה רק בת 15, הוא הסתכל עלינו בספקנות ושאל: אתה מבוגר והיא צעירה, זו באמת אשתך? עניתי בביטחון שכן והוא שחרר אותנו. הוא לקח אותנו במשאית המובילה פרות לעיר. מצאנו שם בתים שבהם התכנסו יהודים מאתיופיה שרצו להגיע לירושלים.

היו שם כעשרה בתים מלאים באנשים. היה צריך להיות בשקט ואסור היה לצאת כדי לא להתגלות״.

אלא שאלמו הצעיר השתעמם והתקשה לשתוק, ולכן שאל אם יוכל לעבוד. הוא סידר לכל הקבוצה עבודה בקבלנות בשדה סומסום. אבל הם לא היו מנוסים, ולא הצליחו לעמוד בעבודה שהתחייבו לעשות. בעל השדה סירב לשלם, גם לא על חלק מהעבודה, בטענה שהעבודה לא בוצעה. הם בכו והתחננו, אך התחינות נפלו על אוזניים ערלות.

״בשבת פגע בביתו ברק ושרף לו את הבית. הוא הלך ושאל את השייח׳ למה נשרף לו הבית, והשייח' אומר לו: 'אני רואה אנשים בוכים, מה קרה? הבטחת משהו ולא קיימת? תן להם את הכסף. לך תחזיר'. הוא הגיע ושילם לנו כאילו עשינו את העבודה כולה. הרגשנו שוב שאלוקים אתנו״.

המבוקש

לבתים שבהם התכנסו היהודים האתיופים הגיעו שליחים של המוסד הישראלי וגייסו את אלמו להוביל עוד קבוצות מהכפרים אל מעבר לגבול הסודני. במשך שנתיים העביר יעקב אלמו אנשים מאתיופיה עד הגבול הסודני בשליחות המוסד.

כמה אנשים העברת את הגבול?

״בפעם אחת היינו מעבירים כ-15 משפחות, מדובר בארבעים או חמישים נפשות. לפעמים היו גם קבוצות גדולות של כשלושים משפחות. היינו יוצאים לפעמים פעם בחודש ולפעמים פעמיים. נעשיתי מבוקש באתיופיה על ידי ראש הכפר והשלטון. כתבו עלי בעיתון, סיפרו שאני גונב אנשים מהכפרים ומוכר אותם לסודנים. כתבו בעיתון שמי שיתפוס אותי יקבל את כל רכושי. הייתי הולך עם הקבוצות רק בלילות כי פחדתי מאוד״.

לאחר שנתיים של מסעות ליליים גויס אלמו למשימה נוספת, לאתר ולשחרר נשים שנעלמו בסודן. ״אמרו לי שבתוך סודן נשארו בנות שגברים סודנים חטפו בכוח. היו הרבה נשים כאלה, ולא את כולן הצלחנו להוציא. אני הצלחתי להציל ארבע נשים בסך הכל, אחת הייתה עם ילדה״.

הנשים הללו לא ידעו שהן צריכות להגיד שהן נשואות. הן היו תלמידות תיכון שחלמו להגיע לארץ ישראל. הן אמרו שהן מחפשות עבודה. הגברים הסודנים שיקרו להן שהם יעזרו להם למצוא עבודה, וכך פיתו אותן לבוא איתם. בעיר הם סגרו אותן בתוך בית שממנו לא יכלו לצאת.

בינתיים, בכפר, חלחלו פחד, דאגה וייאוש. איש לא שמע מהבנות, הן לא הגיעו לארץ ישראל, וגם היהודים שעברו בסודן כחלק מהמסע לא שמעו ולא ראו מה עלה בגורלן. ״לא יכולתי ללכת לחפש אותן בעיר בסודן שלשם השמועה סיפרה שנחטפו, כי השם שלי הפך מוכר גם בסודן, וגם שם התחלתי להיות מבוקש. אם היו תופסים אותי היו מוציאים אותי להורג״. אנשי המוסד, שלא ידעו איך לאתר את הנערות, חשבו שכושר האלתור של אלמו הוא מה שדרוש בסיפור הזה. הם שכנעו אותו להתגבר על הפחד, הוציאו לו דרכון מזויף, ושלחו אותו אל מעבר לגבול.

״לקחתי עוד שני אנשים אתי. שלושתנו, חמושים בדרכונים מזויפים, הגענו לסודן, אבל מיד כשירדתי מהמשאית ודרכתי על אדמת סודן התנפל עלי שוטר, תפס אותי בצוואר, וגרר אותי למשרד החקירות. אפילו לא הצלחתי להוציא מהכיס את הדרכון שלי, הוא זכר אותי ושאל: יא כלב, למה חזרת? ואיפה היית? הוא אמר: אנחנו יודעים שחזרת לאתיופיה. הראיתי לו את הדרכון שהיה לי בכיס, הדרכון שאומר שמותר לי להיות בסודן לחמישה ימים, והוא התחיל להתבלבל. לבסוף אמר: אתה אמנם איש מסוכן, אבל יש לך דרכון אז אני לא יכול לעצור אותך. אתה יכול להיות כאן יומיים בלבד״.

לפני אלמו עמדה משימה כמעט בלתי אפשרית: לאתר את הנשים החטופות כמעט במהירות האור. על אף הסיכון הוא הגיע לעיר בה על פי השמועות הן הוחזקו, והתחיל לדבר עם אנשים שפגש ברחובות. הוא תיאר להם את הנשים, ושאל מי ראה או שמע.

״עוברי אורח אמרו לי: תשמע, אנחנו לא מכירים כל כך, אבל יש מישהי זרה שפתחה בית קפה, אולי היא יודעת משהו״. אלמו ניגש וגילה לתדהמתו שבית הקפה שייך לאחת הנשים שנעלמו. ״הגבר שחטף אותה הרביץ לה מכות רצח, שכנים הזמינו משטרה שאסרה עליו לחזור לעיר, בעוד שאותה שיחררו. היא לא רצתה לעזוב את החברות שלה שנחטפו והוחזקו בבית סמוך, ולכן לא חזרה עדיין לאתיופיה, ובינתיים פתחה את בית הקפה כדי להתפרנס״.

״היא סיפרה לנו ששני גברים שומרים על שתי הנשים הנותרות במשמרות: אחד שומר ואחד הולך לעבוד, ואז הם מתחלפים״.

מאחר שהזמן היה קצר בעוד שהמלאכה מרובה, הם ניגשו אל הבית שבו הוחזקו הנשים החטופות מיד כשהחשיך. ״אנחנו היינו שלושה, ובינינו אחיה של אחת הנשים״, משחזר אלמו את המשימה שעמדה בפניהם. ״כשהגבר בבית ראה אותנו הוא נראה קצת מודאג. הוא שאל: מה אתם רוצים? אמרנו שבאנו לעבוד, אבל שמענו שבבית שלך נמצאת אחות של החבר שלנו. עכשיו הבהלה התפשטה על פניו, אבל לא הייתה לו ממש ברירה, הוא פחד, אז הכניס אותנו לבית, וזמן מה אחר כך הוא יצא לקנות כיבוד. ברגע שהלך האח והאחות פרצו בבכי. הנשים סיפרו שמצבן נורא. הן סגורות בבית ולא רואות את אור השמש, והגברים עושים בהן מה שהם רוצים. לא מרשים להן לדבר ביניהן אנגלית. בית הכלא הזה נמשך כבר שנה.

"הבחורות אמרו לנו שלבחורים יש המון חברים, ושאם ננסה להוציא אותן הם יתלוננו במשטרה, וזו תוציא אותנו להורג. שתיהן היו הרות ולא התאימו למסע בריחה מפרך. אני הייתי מבוקש והסיכוי שאתפס היה רב. החלטנו שאין ברירה אלא להשאיר אותן לעת עתה שם, ולקחנו אתנו רק את בעלת בית הקפה.

״אנשי המוסד ששלחו אותי שמחו מאוד על ההצלחה, ורצו לשלוח אותי למשימות הצלה נוספות. הצלחתי בהמשך לאתר ולהציל שלוש נשים נוספות״.

מה עלה בגורלן של שתי הנשים החטופות שנותרו מאחור?

יש הרבה נשים שנחטפו ושלצערי איש לא הצליח להציל, והן חיות עד היום בסודן עם גברים אלימים. אבל הנשים שאנחנו השארנו מאחור כן הצליחו לשמחתי להגיע לבסוף לארץ. העברנו את שמותיהן והמיקום למשפחות שלהם. אבא של אחת מהן נסע לסודן והביא אותן בעצמו לארץ״.

במקרה אחר הציל אלמו אישה שנחטפה בדרך לארץ ישראל על ידי סוחר גדול שהיה בעל צי של משאיות. ״מידי פעם כשהוא נסע רחוק, ביקש מהוריו שישמרו עליה. הוא נתן הוראה שלא תצא בכלל החוצה. ההורים היו זקנים והוא הרשה לה לצאת מהבית רק כדי לשאוב מים מהבור שבעיר. בכל שאר הזמן היא הייתה סגורה בתוך הבית.

"על האישה הזו שמעתי מקרובת משפחה שלי שפגשתי בעיר. היא רצתה לעלות לארץ ובחור נוצרי מאתיופיה שהיה מאוהב בה החליט לבוא אתה. היא אמרה לו בצורה נחרצת שלא יאפשרו לו לעלות ארצה כי הוא נוצרי, אבל הוא התעקש. הוא סולק מהמחנה של היהודים הממתינים לארץ, וחטף אותה אתו לעיר. היא סיפרה לי שהיא פוגשת את האישה שנחטפה על ידי הסוחר ליד בור המים כששתיהן מגיעות לשאוב".

אלמו התמקם ליד בור המים וחיכה לפגוש את האישה. הוא איתר את הסוחר והתיידד אתו, וכך הצליח להציל את האישה שנחטפה כשהוא מוליך את הסוחר שולל.

״לגבי קרובת משפחתי שהייתה עם הנוצרי, הלכתי לאוהלים שבהם התכנסו היהודים שחיכו לעלות לארץ, שם היו אנשים מהעדה ששמרו שנוצרים לא יכנסו אלא רק יהודים. ביקשתי שיקבלו גם אותו כי אי אפשר לנתק אותם, הוא אומר שיהרוג אותה אם לא יקבלו גם אותו. הכנסתי גם אותו לרשימה. גם הוא עלה לארץ. פה בארץ הוא התגייר. הם התגרשו בינתיים״.

אין למה להתגעגע

לאחר מבצע משה, והוא בן 28, הודיעו לו אנשי המוסד שסיים את תפקידיו המיוחדים, ושהגיע הזמן שיעלה בעצמו לארץ. אלמו מלא התרגשות וגעגועים ל׳ירוסלם׳ נישק את האדמה כשהגיע וציפה לראות את ירושלים של זהב, אלא שהמדריך שהצמידו לו כאן בארץ הודיע לו שהוא נמצא במרכז קליטה בעכו, שירושלים רחוקה, ושהיא גם לא מזהב. ובכלל, שאין מה להתגעגע לירושלים ושגם אין צורך להגיע לשם. ״זה היה ב-1985. יום שישי. כשנכנסה השבת וראיתי את כל המכוניות נוסעות ביום הקדוש, הכאב שבליבי הלך וגבר. לאט לאט התרגלתי למציאות שבארץ״.

מעט מנוחה ומרגוע לנפש הוא מצא דווקא כשהגיע לקהילת עפרה, שם הרגיש חיבוק, תמיכה ונחמה. אלמו הלך ללמוד מכונאות רכב, אשתו נחמה הפכה להיות מטפלת של תינוקות.

״בארץ ישראל לא הרגשתי שיש כבוד לתרבות וליופי שהבאנו אתנו מאתיופיה. לא העריכו את העדינות, האמנות. לקחו אותנו לפנימיות של חילונים. העדה התחילה להתפורר. אני הגעתי למקום טוב, ביישוב עפרה יש אלינו יחס נעים. אני מרגיש טוב וטוב לי. בעפרה יש שוויון זכויות, רואים אותנו בעין יפה, בחיוך, דואגים לנו, השתלבנו פה, גם הנשים שלנו עובדות ומשולבות״.

אז איך בסוף קיבלת את התעודה?

זמן מה לאחר שאיגוד אסירי ציון הודיע לי שלא יוכלו להכיר בי כי אני לא פצוע, התארגנו מספר אנשים, עולים מאתיופיה שעבדו עם המוסד, וביקשו הוקרה ופיצוי. הצטרפתי אליהם. הם שכרו עורך דין ויצאו למאבק. אהוד ברק שהיה אז ראש הממשלה הקים ועדה על מנת לבדוק את העניין. אלא שישבו בוועדה אתיופים שלא הכירו אותי. הבאתי עדים שיוכיחו שעבדתי בשירות המוסד, מילאתי טפסים, ואז הם הסכימו לתת לי כסף, אבל זה היה סכום מגוחך יחסית לכמות העבודה שעשיתי, אז סירבתי לקבלו.

לבסוף אורי אליצור ז״ל ופנחס ולרשטיין הפעילו קשרים, טילפנו, צעקו ונדנדו, עד שהגיעה התעודה המיוחדת. על הכסף אני עדיין צריך להילחם. זה עצוב שאתה מסכן את חייך, נותן את הנשמה שלך, ולבסוף במקום תודה צריך להיאבק, ולספוג השפלות וטריקות דלת. אני מרגיש שמזלזלים בי וכועס מאוד.  

אני מקווה שכמו שהתעודה הגיעה, גם את הפיצוי אני ואחרים שסיכנו את חייהם נצליח לקבל.

אתה בקשר עם הנשים שהצלת?

״בהחלט, למעט אשתו של הסוחר שאותה אני מחפש בנרות. יתר הנשים בסדר גמור, מרגישות טוב. לבעלת בית הקפה למשל יש חמישה ילדים והיא מתגוררת באשדוד.

אתה לא מתגעגע לפעמים לחיים הללו? של פעילות חשאית וסכנות?

״היום אני כבר מבוגר ורוצה לנוח. ביום יום אני קבלן ניקיון בעפרה. אני נהנה מאוד מעבודתי במפעל התבלינים לעדה שלנו, אני מגדל את רוב התבלינים שהיו גדלים באתיופיה כאן בארץ. התבלין הכי יקר והכי נמכר הוא ׳קוררימה׳, הוא עולה 120 ש"ח לקילו. לא הצלחתי לגדלו בארץ, הוא מת כששותלים אותו, אבל יש סוחרים שמביאים אותו מאתיופיה. אני קונה אותו מהסוחרים, קולה ומוכר״.

ישראלים גם קונים תבלינים אתיופים?

״יש שיח שגדל רק באתיופיה והבאתי אותו לעפרה והוא גדל כאן, זה המקום היחיד בארץ שבו מגדלים את השיח הזה. מכינים ממנו טג׳ש - זהו בסיס דבש שממנו מכינים משקה אלכוהולי. הישראלים אוהבים את זה גם וקונים״.

מה הם החלומות שלך?

אני גר בעפרה 32 שנים, והחלומות שלי קשורים לכאן - שבאזור הזה יהיה שלום, ושיתקבצו לארץ ישראל כל היהודים. הייתי שמח שלעפרה יגיעו עולים רבים נוספים, כי אני יודע מאנשים שעזבו את עפרה שהם מצטערים מאוד שעזבו. אשמח מאוד לעזור לעוד יהודים להיקלט בארץ, אשמח לעשות פה חקלאות. ושייבנה בית המקדש, מה שחשבנו כל הזמן באתיופיה, שירושלים תהיה קסומה כמו בחלומות שלנו״.