הכרזת כ"ט בנובמבר, פריצת מלחמת השחרור, השיירות לגוש עציון ונפילת הגוש – אירועי ההיסטוריה המלווים ימים אלה כפי שנחוו באופן אישי על ידי תלמיד ישיבה צעיר שהפך באחת ללוחם

יעקב לאניאדו, כפר אדומים

יום העשרים ותשעה לחודש נובמבר 1947 – היום בו הוחלט בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל ועל הקמת מדינה יהודית. הבשורה מגיעה לירושלים בשעות הערב, והמוני ירושלמים יוצאים לחגוג ברחובות למרות העוצר שהמשטרה הבריטית הייתה מטילה בשעות הלילה. הפעם הבריטים אפשרו ליהודים לחגוג. המונים הסתובבו ברחובות ירושלים, שרו, רקדו וצעקו "מדינה עברית". השוטרים הבריטים היו יחסית אוהדים באותו הערב, ואפשרו לילדים לטפס על המשוריינים שלהם ולא נגעו בהם לרעה. ישנם אירועים שנחקקים בלב ולא נשכחים. אחד מהם היה הנאום של מזכירת הסוכנות היהודית בשכונת רחביה בירושלים. המשפט הזכור לי היטב עד היום הוא: "מדינה לא תוגש לנו על טס של כסף, אנו נצטרך להילחם עבורה".

ואכן נלחמנו, והייתה זו מלחמה קשה, רוויית דמים, שנמשכה יחסית הרבה זמן – הלוא היא מלחמת השחרור, או מלחמת הקוממיות, או מלחמת העצמאות. אלו היו שמות של אותה מלחמה והיא התחילה ברציחתם של שלושה יהודים שנסעו באוטובוס מנתניה. בכל הארץ הכריזו הערבים על שלושה ימי שביתה ויצאו להפגנות ולצעקות באזורים הערביים, והגיעו גם לאזורים יהודיים. בירושלים פרצו לאזור המרכז המסחרי שהיה לא רחוק מהעיר העתיקה, ניפצו את חנויות היהודים, בזזו את תכולתן והיכו כל יהודי שנקרה בדרכם.

ביום השני לשביתה נודע כי הערבים יוצאים בהפגנה משער יפו לכיוון ימין משה. הזעיקו אותנו, את פלוגת הגדנ"ע של גדוד המודיעין, ציידו אותנו במקלות ושלחו אותנו לשכונת רחביה לאסוף פחים כדי לשים בהם אבנים. יצאנו בליווי כמה אנשי חי"ש דרך שכונת ימין משה לכיוון בניין טאנוס, לשם הגיעו המפגינים הערבים בצעקות של 'אללה הוא אכבר' ו'אידבחו אל יהוד'. סרג'נט בריטי עמד בין המפגינים הערבים לביננו. עד היום לא ברור לי למה הם נעצרו ולא באו אלינו כי בסך הכל היה רק שוטר בריטי אחד או שניים שהפרידו בינינו. ייתכן שהרושם שעשינו היה גדול, מסודרים בשורות עם מקלות ביד. על כל פנים, לאחר מספר דקות ההפגנה התפזרה והם לא התקדמו לעברנו.

כך התחילה אותה מלחמה בירושלים – במקלות ואבנים. לאחר מכן התפתחה לכלי נשק קלים וכבדים ואף למטוסים. צריך לציין כי חלק משכונות ירושלים היהודיות היו בין שכונות ערביות ואי אפשר היה להגיע ממקום למקום באופן חופשי. אז החלו לארגן שיירות ומשוריינים. במבט לאחור, המשוריינים היו בעיקר כדי שאנו הלוחמים נרגיש כאילו אנחנו מוגנים בתוך המשוריינים. זכור לי מקרה שירו עלינו כדורים חודרי שריון שנכנסו מצד אחד של המשוריין ויצאו מצדו השני. בכל אופן, המצב בירושלים היה מיוחד במינו – יהודים, ערבים ובריטים חיו ביחד באותה עיר. הבריטים היו אמנם השולטים, אבל הם נהגו איפה ואיפה, הרבה פעמים סייעו לערבים לחסל יהודים ולא אחת אפשרו או שבעצמם פגעו במוסדות ומבנים יהודיים. לדוגמה, הם סייעו לנהג הערבי של הקונסוליה האמריקאית להגיע לבניין מערכת הג'רוזלם פוסט ברחוב החבצלת בירושלים ולפוצץ שם מכונית תופת.

באותם ימים פסק הסזון וארגוני המחתרת החלו מרכזים את כל מאמציהם למלחמה נגד ערבים. ארגון ההגנה החל לרכז כוחות, ובירושלים הוקמה פלוגת חי"ש שהייתה מורכבת ברובה מירושלמים בני עדות המזרח שחלק גדול מהם היה בגדנ"ע, וכן חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. הייתה זאת פלוגה ב' של גדוד מכמש בפיקודו של אברשה טמיר.

בפברואר 1948 יצאנו מירושלים לים המלח ומשם בספינה לסדום. שם החילונו באימונים שכללו שדאות, אימון פרט, אימון כיתה ועוד.

שיירת נבי דניאל

וכאן אני מגיע לאחד התאריכים הקובעים בחיי, אותו ליל שבת של 27.3.48. נאמר לנו שלמחרת, כלומר ביום שבת, אנו עומדים לנסוע לגוש עציון בשיירה. ברצוני להזכיר מאורע מיוחד שחרוט היטב בזיכרוני והמילים עודן מהדהדות באוזניי עד היום. הלוא הוא נאומו המיוחד של מפקד הגדוד ישורון שיף במסיבת פרידה שערכו לנו באולם בית העם בירושלים, וכך הוא אמר: "בחורים, אתם יוצאים למקום שממנו לא תחזרו עד ליום הניצחון, ורבים מכם ייתכן ולא יחזרו בכלל, אני מאחל לכם הצלחה". אלה בדיוק היו מילותיו של מי שהיה מפקד גדוד מכמש שאיבד את כל פלוגותיו במלחמת השחרור בירושלים בנווה יעקב, גוש עציון והר-טוב.

נחזור לאותו ליל שבת. אני מבקש ממפקד הפלוגה רשות לנסוע הביתה ולהיפרד מהוריי. אברשה אומר לי – אתה לא מתכוון לברוח, אמרתי – לא, אני רק נפרד מהוריי וחוזר. ואכן הגעתי הביתה בשעת חצות לילה. הוריי שמחו לראותי ואמא שאלה אם באתי הביתה, אמרתי – לא, אני רק באתי לומר שלום. הספקתי לטעום מהחמין שהיה על הפתילייה ובאתי לאבא ז"ל ואמרתי לו - "אבא, אני הולך למלחמה ואיני יודע מה יקרה, אם חס וחלילה יקרה לי משהו אל תצטערו עלי הרבה ותתנחמו באחיי היותר קטנים ממני". אבא ע"ה ליווה אותי במדרגות ולאור ירח הבחנתי בדמעות הזולגות מעיניו בעת שאמר לי את המילים הבאות: "לך בני, לך בני, וה' יהיה איתך ואתה תחזור. שני דברים אני מבקש ממך: האחד הוא שבאיזה מצב שלא יהיה לעולם אל תשכח שאתה יהודי ותישאר יהודי. דבר שני, אם תרגיש עצמך במצב מסוכן תקרא קריאת שמע ותאמר וידוי וזאת סגולה להינצל. ואם לא, תלך זך, נקי וישר לבוראך. לך בני וה' יהיה אתך". במילים אלה, כשעיני שנינו זולגות דמעות, נפרדתי מאבי ז"ל.

למחרת היום, ביום שבת בשעה שש בבוקר, יצאנו בשיירה המפורסמת - "שיירת נבי דניאל" – ממחנה שנלר בירושלים דרך רחוב מאה שערים, כיכר השבת, קולנוע אדיסון, רחוב צ'נסלור, רחוב המלך ג'ורג', תחנת הרכבת דרך חברון והיציאה מירושלים. לגוש הגענו בשלום מבלי שנורתה עלינו אף ירייה אחת. בגלל המחסור במשוריינים, נסענו לראשונה במשאיות שהוצבו בהם שקי חול, כמו שקי חול של עמדות, והם שימשו כמגן בפני כדורים. בגוש התעכבה השיירה מעל למתוכנן מכמה סיבות. בכל אופן, היה עיכוב והשיירה יצאה מהגוש כמעט בשעות הצהריים, דבר שאיפשר לערבים להתארגן ולהציב מחסומים לשיירה בדרך חזרה לירושלים. ואכן ליד הכפר הערבי נבי דניאל, נתקעה השיירה ולא יכלה להמשיך בדרכה לירושלים.

מהגוש יצאנו בכמה משוריינים והצלחנו להגיע לקצה השיירה ולחלץ כמה משוריינים שבהם היו אנשי פלמ"ח. הפלוגה שלנו, פלוגה ב' של גדוד מכמש, הגיעה לגוש והחלפנו את פלוגת הסטודנטים שהייתה שם. הפלוגה התחלקה למשלטים שהיו בגוש מחוץ לארבעת היישובים: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים (שלושתם היו שייכים לתנועה הדתית של הפועל המזרחי) ורבדים (קיבוץ של השומר הצעיר). משלט מחלקתי היה במנזר הרוסי שמפקדו היה צבי בן יוסף, ולא הרחק ממנו היה משלט הגבעה הרוסית (הייתה בו כיתה אחת). משלט מחלקתי נוסף היה בחירבת זכריה, לא הרחק מקיבוץ עין צורים. אנשי המשלט היו הולכים ברגל לקיבוץ עין צורים לאכול שם ארוחות. לי אישית יצא להיות גם במשלט הזה, ואני זוכר שלאחר שאכלנו ארוחת צהריים וחזרנו למשלט היינו כבר שוב רעבים.

ליל הסדר במשלט

אחת החוויות הקשות ביותר שהיו לי בגוש עציון היה פסח של שנת תש"ח. פעם ראשונה בחיי שאני חוגג את ליל הסדר מחוץ לבית הוריי. אני זוכר שעשינו הגרלה מי יהיה בשמירה בעת עריכת הסדר של ליל פסח, ואיתרע מזלי שיצאתי בגורל להיות בשמירה. בטרם אמשיך עלי לציין, שבהיותי במשלט במנזר ישנו חלקנו בחדר הכנסייה למטה וחלק בקומה העליונה מעל הכנסייה. לי יצא לישון בכנסיה, ובלילה לפעמים כשהייתי נזקק לשירותים הייתי מעיר חייל שישן לידי ואומר לו: "בחייך בוא איתי לשירותים, אני פוחד מהפסלים של ישו ומריה", והחייל היה משיב לי: "איזה חייל, איזה צבא פוחד מפסלים של ישו ומריה?!". רק להזכיר שלא מזמן הייתי תלמיד ישיבה, ולישון בכנסייה זה היה לא נעים ואף מפחיד באותו זמן...

נחזור לאותו ליל הסדר תש"ח שחל להיות ביום שישי בלילה, ערב שבת. אני יושב בעמדה וצופה מהמזרח לכיוון צפון, לכיוון ירושלים. רואה מרחוק אורות ונזכר בבית כיצד היינו עורכים את ליל הסדר בשירה ובשמחה רבה, כל האחים והאחיות וההורים. והנה אני פה בליל פסח, יושב בעמדה במצב הכן, מפני שהודיעו לנו שאולי הערבים יתקפו את הגוש, ולפתע אני פורץ בבכי מר ובקול רם. המ"מ יהודה אהרון מגיע אלי ושואל אותי – לאניאדו למה אתה בוכה? השבתי לו – אני רוצה הביתה לאבא ואמא שלי, הלילה ליל הסדר, אני רוצה הביתה. והמ"מ משיב לי – אל תבכה לאניאדו, אתה עוד תחזור הביתה פעם, אל תבכה. ורק כשנה לאחר מכן זכיתי לחזור הביתה.

בסך הכל במבט לאחור כיום אני יכול להגדיר תקופה זו של השירות כתקופת ילדות, משום שאז עוד טרם בגרתי והתנהגותי הייתה ילדותית. וכנראה שהתנהגותי זו הביאה את מפקד הפלוגה להעבירני מכיתת הלוחמים לתפקיד רץ אישי של מפקד הפלוגה אברשה טמיר, ואז עברתי מהמנזר הרוסי לגבעה הצהובה, מקום מושב מפקד הפלוגה. גם כרץ אישי יש לי סיפור מיוחד.

נפלו למען ציון

בגוש עציון לא היה נשק מתאים אפילו לאותם ימים. היה רק נשק קל ללוחמים כמו רובי סטנים, כמה מקלעי ברן, מרגמה 81 מ"מ אחת, שגם הדורגל עליו הוצב הקנה היה שבור ונקשרה לדורגל בחוטי ברזל, מכונת ירייה כבדה אחת, שוורץ לאוזר ממלחמת העולם הראשונה שירתה רק בודדת ועוד מקלע בראונינג; נשק אנטי טנקי אחד מסוג פיאט שכמעט ולא היה בשימוש.

אני מזכיר את המרגמה 81 משום שב-4.5.48 תקף הלגיון את המנזר הרוסי וכבשו, והמ"פ אברשה אמר לי – לאניאדו, לך לעמדת המרגמה ותאמר להם שיכסו בראש את המנזר הרוסי מפני שהוא נפל בידי הערבים. אני מגיע לאמנון האחראי למרגמה ואומר לו את אשר אברשה אמר. הוא אומר לי – תחזור לאברשה ותאמר לו שיש לנו חמש פצצות, כמה לירות, שלוש או שתיים. חזרתי לאברשה והיום איני זוכר מה הייתה תשובתו. לא מזמן הזכרתי לו את הפקודה והוא לא זכר אם אישר לירות שלוש או שתי פצצות.

בכל אופן, באותה התקופה איבדנו שנים-עשר לוחמים כתוצאה מהפגזה של הלגיון על המשלט הרוסי. בחמישי או בשישי במאי קברנו אותם בבית הקברות בכפר עציון ומוש, מפקד הגוש, ספד להם במילים מיוחדות באומרו: "הם נפלו למען ציון, ומה טעם לחיינו ללא ציון". מפקדי המחלקות אמרו למוש: תראה, המצב שלנו חמור, אין לנו נשק אנטי טנקי ואין לנו מספיק כוח לעמוד מול התקפה נוספת של הלגיון. תבקש מהפיקוד שיפנו אותנו מהגוש. מוש השיב להם: אינכם יודעים את המצב בשאר חלקי הארץ, מצבנו חמור בכל מקום בארץ. אני לא אבקש שיפנו אותנו. אני מתכונן לעשות כאן מצדה שניה.

האמת היא שכששמעתי את הדברים האלה לא הבנתי ולא חדרו לתודעתי המילים של "מצדה שניה". לימים יאמרו ניצולי קרבות גוש עציון שלמזלנו מוש נפל כבר בשעות הראשונות של הקרב האחרון שהתחולל ב-12 לחודש מאי. אלמלא היה נופל בתחילת הקרב ספק אם הייתה כניעה והליכה לשבי.

הקרב האחרון על גוש עציון

ביום רביעי 12.5.48 בשעה שש בבוקר התעוררתי בכפר עציון לשמע יריות רבות על הכפר והסביבה. הקרב נמשך במשך כל שעות היום. המקום הראשון שנכבש על ידי הלגיון היה המנזר, ובו זמנית תקפו ערבים את כל המשלטים. המנזר נכבש ובדרך מהמנזר למשלט הרוסי נפל גם מפקד הגוש – מוש ומפקד המנזר צבי בן יוסף. רק היישובים לא נכבשו. באותו יום, יום רביעי, הלגיון הגיע עד כמעט לכניסה לכפר עציון. השעה הייתה עשר בלילה ואני בבונקר הפצועים בכפר עציון. חבר שלי שהיה גם פצוע, שלום שקאלו, אמר לי יעקב, מעבירים את הפצועים למשואות יצחק – בוא נלך איתם. הייתי עייף ורעב, כל אותו היום כמעט ולא בא אוכל אל פי ואני זוכר שאמרתי לו – עזוב, נמות פה או במשואות, זה אותו דבר. הייתה הרגשה של חוסר אונים, של ייאוש. אבל לפתע הרגשתי שקט ובדידות ומשהו בלב אמר לי, קום לך איתם. ואכן קמתי והלכתי אחרי הפצועים לכיוון משואות יצחק. קימה זו והליכה זו היא שהשאירה אותי בחיים עד היום שבו אני כותב שורות אלו.