"הטקס בהר הרצל בערב יום העצמאות היה מרגש מאד. אני לא מתרגש יותר מדי מדברים, וגם מול אירועים קשים אני שם לעצמי מחסומים, אבל הפעם מאד התרגשתי. אני חושב שהדלקת המשואה הייתה מגיעה לליאת אשתי ולא לי"

שושה גרינפלד

יליד שנת 1966.

ילדות בירושלים.

נשוי לליאת, מנהלת בית ספר לדתיים וחילונים בצור הדסה.

אב לחמישה ילדים. למעלה משלוש שנים שמשו גם משפחת אומנה.

לימודים: בעל תואר שני בניהול ומדיניות ציבורית  מהאוניברסיטה העברית, למרות שאין לו תעודת בגרות. ״למדתי תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה, אחרי גיל 30. קיבלתי ציון גבוה וויתרו לי על תעודת הבגרות״. בנוסף למד קורס גישור, קורס מנטורים וקורס מנהלי יישובים.

עיסוקים בעבר: רכז נוער בצופים ובמינהל הקהילתי בירושלים, רכז חברתי ובהמשך מזכיר בכפר אדומים. בצד ההתנדבותי - מגיל 16 מתנדב במגן דוד אדום, חבר בארגון ״איחוד הצלה״, שותף להקמת מדרשת עין פרת בגוש אדומים.

עיסוק בהווה: מזכיר היישוב כוכב השחר. ב-15 השנים האחרונות מתנדב ביחידת חילוץ מגילות ים המלח.

תחביבים: טיולים, ים וספורט.

מוטו בחיים: "מה שאפשר לעשות היום, לא לדחות למחר".

ביום העצמאות האחרון הדליק משואה בהר הרצל לכבוד "דרך חיים של התנדבות ועשייה למען החברה".

מה היה הרגע –

שזכור לך מהילדות?

הוריי עלו ממרוקו לקריית יובל בירושלים. השכונה הייתה חמה, הקשרים עם החברים והשכנים היו טובים. אבי השוטר לא אהב את סגנון משפחות הפשע שהיו סביבנו, ודאג שנעבור משם דירה בהמשך. לכאורה לא גדלתי בבית מלא רוח התנדבות, אבל כן ראיתי הרבה מעשים קטנים כלפי אנשים במצוקה שהיו צריכים עזרה. כנראה שבתת-מודע זה נכנס לי חזק ביותר.

שבט הצופים היה מאד משמעותי עבורי, הוא נתן לי כלים שאני משתמש בהם עד היום, כמו להיות מאורגן ולהנהיג. כנער תכננתי מסלולי טיול והייתי אחראי על חייהם של ילדים במשך ימים. זו אחריות כבדה שנתנה לי כלים לחיים בהמשך.

של אירוע מכונן?

בגיל 16 התחלתי להתנדב במד"א. זה קרה אחרי שאחת הילדות בשכונה באה אלינו היסטרית וסיפרה שהבית שלה נעול והיא מפחדת שאביה בפנים והם לא יודעים למה הוא לא פותח את הדלת. למרות שזה היה בניין גבוה, הצעתי לה שאטפס ואכנס דרך החלון, וכך עשיתי. מצאתי את אבא שלה מת. הוא התאבד. כולם רצו שאלך לפסיכולוג אחרי זה, אבל חשבתי שזה לא כל-כך השפיע עלי לרעה. הצלחתי לשים בצד את המראות ולהתרכז בכך שהצלחתי לפתור למשפחה את אי הודאות. אני עד היום לא יודע מה גרם לטרגדיה. הילדה הייתה חברה שלנו מהשכונה, חיבקנו אותה, היינו איתה, אך לא נשארתי בטראומה. זה נתן לי תחושה שאני יכול להשפיע גם בדברים קטנים, ונתן דחיפה להתנדב במד״א.

של שמחה?

כשליאת ואני הכרנו בצופים. ליאת הייתה רכזת של שבט דתי ואני הייתי רכז ירושלים, היו לנו הרבה ויכוחים ומשם התחילה הרומנטיקה, וכל השאר היסטוריה.

תמיד אנחנו אומרים שזה שהיא דתית ואני חילוני זו הבעיה היחידה שלנו בחיים, אז בסך הכל המצב שלנו טוב. וברצינות, אם מכבדים אחד את השני וכל אחד לומד מה חשוב לשני, אפשר להסתדר.
בשנים הראשונות כל אחד חשב שהוא ישנה את השני, אבל כשהבנו שזה לא יקרה, קבענו כל מיני חוקים ולמדנו להסתדר. בשבתות אנחנו משתדלים שאם יוצאים לחופש, נהיה במקומות שאפשר לטייל ברגל.

לא יקרה מצב שבו אני אסע לים והמשפחה תישאר בבית. חשוב לנו להיות ביחד, אז אנחנו מנסים למצוא דברים שיתאימו לכולם.

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

גרנו בהתחלה ירושלים והחלטנו לחפש יישוב קהילתי, מקום של דתיים וחילונים, וכך הגענו לכפר אדומים.

של קושי?

היו אירועים במד"א וביחידת החילוץ שבה אני מתנדב שהסתיימו במוות או בפציעה קשה. הקושי הוא בעיקר באירועים שהיו בהם ילדים. צריבה גדולה בנפש. היה לנו למשל אירוע שבו הגענו לשני אחים, שאחד מהם מת והשני ניצל. הוא הגיע לבית חולים ברגע האחרון ונותר בחיים בזכות העבודה שלנו. בהמשך הוזמנו לאירוע ה'שלושים' של האח שמת, ושלושים יום לאחר מכן למסיבת ההודיה לאח שניצל, ובהמשך גם לחתונתו.

כמחלץ הייתי ברעידות האדמה בהאיטי ובנפאל. בהאיטי זו הייתה פעם ראשונה שהגעתי לאסון בסדר גודל כזה. המראות היו קשים. הרבה הרס. הרבה צעקות של פצועים שזקוקים לעזרה ואין מספיק מיטות או מקומות בשביל כולם. עברנו מכפר לכפר. היה קשה לפגוש כל כך הרבה כאב וצער.

באחד הכפרים פגשנו אמא שאיבדה את ילדיה ונשאר לה רק ילד קטן אחד פצוע. היא עשתה מאמצים אדירים שיחיה והתעקשה שנעביר אותו למוסד הרפואי הכי טוב שיש בנמצא. עזרנו לה, לחצנו על מי שהיה אפשר והוא הוטס לספינה בים של הצבא האמריקני ומשם לבית חולים נורמלי.

העצב והשמחה מעורבבים - זה חלק מהחיים, ואני לומד לחיות עם זה.

של תובנה חשובה?

אחרי מאורעות קשים עצוב וכואב לי, אבל אני חוזר הביתה, יש לי אישה וילדים, והחיים ממשיכים והם יפים וטובים. זה גורם לי להעריך את מה שיש עוד יותר. אני כל כך שמח שיש לי משפחה לחזור אליה, שמפרגנת לי ואני יכול לנסוע לעזור איפה שצריך. אשתי והילדים משלמים על זה מחירים לא קטנים, כשבהתראה של יום אני נוסע פתאום לשלושה שבועות.

משפחה זה חשוב. צריך להשקיע בזה, לזכור שזה חשוב ולעבוד כדי שזה יהיה טוב, ולא לקבל את זה כמובן מאליו. וגם חשוב לתרום לחברה ולקהילה.

של התרגשות?

הטקס בהר הרצל בערב יום העצמאות היה מרגש מאד - לעמוד על ׳הר הנופלים׳ במעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, מעבר שהוא מאד משמעותי בעיניי. הרגשתי גאווה וכבוד, ושמחתי לייצג בהדלקת המשואות את כל המתנדבים שנותנים מעצמם ועושים טוב.

אני לא מתרגש יותר מדי מדברים, וגם מול אירועים קשים אני שם לעצמי מחסומים, אבל הפעם מאד התרגשתי. התרגשתי גם לראות את המשפחה שלי, שבלעדיה לא הייתי יכול לעשות את זה. אני חושב שהדלקת המשואה הייתה מגיעה לליאת אשתי ולא לי.

של חלום?

לפני כמה שנים עשינו טיול משפחתי של שנה בעולם. הייתי רוצה להצליח לעשות משהו דומה שוב, ושיהיה לי כוח להמשיך להתנדב ולעשות כמה שיותר. אני מקבל מזה הרבה יותר ממה שאני נותן. גם המסר שההתנדבות מעבירה חשוב לי - אם כל אחד ייתן משהו לכולם, יהיו לנו חברה ועולם נעימים יותר.