אחרי שניגנו באולמות הקונצרטים של רוסיה, פולין ולונדון, אברהם ואלישבע בן שמעון מנסים להתחיל מחדש בעפרה, עם תשעת ילדיהם המנגנים כמוהם על פסנתר, אקורדיון, צ'לו, קלרינט וכינורות. אולפן ההקלטות החדש מוקם, הדיסק החדש עוד מעט יוצא לאור, אבל הם עדיין מרגישים נלחמים על החיים החדשים

שושה גרינפלד

לאברהם בן שמעון קראו פעם ולארי, ולאלישבע קראו אליזבט. הוא נולד ברוסיה, היא בפולין,, ויש להם סיפור אהבה מהסרטים שעוד יסופר כאן בהמשך. ולארי נולד לתוך משטר נוקשה שבו ציפו מכל ילד להפוך לוירטואוז. כדי להגשים את המטרה נעל אותו פרופסור נכבד בקונסרבטוריון למוזיקה בחדר יחד עם אקורדיון, כדי שיתאמן במשך שעות ארוכות.

 

אם תשאלו אותו אם זה הצליח, הוא יצחק ויספר שבתחילה רק בהה באקורדיון בלי לעשות דבר. "אבל אחרי מספר ימים השתעממתי. זה היה חדר ריק שלא היה בו דבר מלבד אקורדיון, אז התחלתי לנגן. אבל לא ניגנתי את התווים שהמורה נתן לי, אלא את השירים שסבא היה שר לי כשבאנו בכל קיץ לבקר אצלו בכפר״.

 

הוא קצת מצטנע, אבל אפשר בהחלט לומר שהוא גדל והפך לוירטואוז. יש לו תואר שני במוזיקה, וחצי תואר שלישי, הוא מנגן על פסנתר, גיטרה ואקורדיון - קלאסיקה, ג׳אז וגם כלייזמר. הוא כתב מוזיקה לצעדות ואירועים של הצבאות הרוסי והפולני, הוא הלחין ללהקות ג׳אז, לטלוויזיה הרשמית בפולין שהזמינה ממנו לחנים לתזמורת הסימפונית שלה; הוא גם כתב מוזיקה לסרטים ולפרסומות, ואפילו לאופרה על פי סיפור של צ׳כוב, שהופיעה בתיאטראות בפולין. הוא אוהב לשלב מוזיקה קלאסית עם אלקטרונית, ואלה הן רק חלק מיכולותיו.

 

ומה שלא פחות מדהים, הוא שתשעת ילדיו (!) מנגנים כמעט כולם על צ׳לו, כינורות, פסנתר, קלרינט, ועוד היד נטויה, והחלום המשפחתי הוא להקים הרכב מוזיקאלי שישמח את כולם.

 

מה אתה רוצה להעביר דרך המוזיקה שלך?

״אני רוצה שאנשים יתחברו לא-לוהים דרך המוזיקה שלי, ולהרבות אהבה בעולם״, אומר אברהם.

אלא שלאחרונה, לאחר שעלו מלונדון לישראל, אחרי שהתגוררו בעבר גם ברוסיה ובפולין, קצת פחות קל להם להפיץ אהבה בעולם. אמנם לא תתפסו אותם מקטרים על קשיי הקליטה, הם מסתכלים על המציאות באופטימיות גדולה, אבל מבין השורות אפשר להבין שמעבר שכזה הופך גם אומן מצליח להרבה פחות ידוע ומוכר, ומחייב לעשות פשרות גדולות כדי שיהיה לתשעת ילדיו מה לאכול.

 

 לא מרגיז אותך שאחרי שכבר הגעת לגדולות ונצורות שוב צריך להתחיל מהתחלה?

״הוא רגיל לזה״, אומרת אלישבע זוגתו, פסנתרנית בעצמה, בעלת תואר שני בשפות, ומרצה לפולנית באוניברסיטה ברוסיה. ״גם כשעברנו לפולין הוא התחיל מחדש, עד ש'גילו' אותו והוא הגיע רחוק. אנחנו מקווים שגם פה זו רק התחלה חדשה, ושכולנו שוב נצליח למצוא את מקומנו״.

ובינתיים זה לא קל בכלל, למרות שמאז שעלו לארץ כבר עברו שנה וארבעה חודשים. בני הזוג מתגוררים בעפרה, מגדלים תרנגולות, הקימו עסק מוזיקאלי, ועסק לתרגום מעברית לפולנית, הם בעיצומו של הקמת אולפן הקלטות, ואין גבול ליוזמה וליצירתיות.

 

בית הספר של הכפר

ולארי הוא נצר למשפחת קצינים בצבא הרוסי. סבו הסתובב בגאווה עם ז׳קט צבאי ועליו תליונים ומדליונים מקרבות שמהם חזר עטור תהילה. גם אביו המשיך במסורת המשפחתית של הצטיינות.

 

ואיך זה שאתה לא הפכת לגנרל?

״אבי אמר שמספיק שהוא בזבז את כל חייו בצבא, לא ראה את המשפחה ולא היה בבית. הוא לא רצה שאני אתגייס. כילד אהבתי ללכת כשכפי הקטנה בתוך כף ידו הגדולה, הוא לבוש מדים, ואנחנו מטיילים ברחוב.

 

"בברית המועצות של אותם ימים כל הילדים היו צריכים להיות משהו. אלה לא חיים קלים לילד. הבחינות קשות. הייתי ילד קטן והייתי צריך לסחוב אקורדיון גדול. היינו צריכים לנגן חמש שעות ביום, ולא אהבתי להתאמן. בילינו הרבה עם הסבים והסבתות, בחופש היינו נוסעים לכפר ליד אומן, הם שרו ואני ליוויתי אותם באקורדיון משמיעה, בלי תווים. הכפר היה בית הספר הכי טוב שלי למוזיקה. כשחזרתי הפרופסור התלהב והזמין את כל המורים לשמוע איך אני מנגן משמיעה״.

 

אלישבע נולדה בעיר קטנה בפולין לאבא יהודי שעבד בדואר, ולאם פולנית שעבדה כרואת חשבון. היא למדה במכון למורים למוזיקה, ניגנה נעימות על פסנתר וחשבה איך לחולל מהפכות כדי להפוך את עולמנו ליפה יותר.

 

״היכרנו בימים של השפל הכלכלי ברוסיה", משחזרת אלישבע, "שבעקבותיו רוסים רבים נסעו לפולין במטרה לחזור עם כיסים מלאים במזומנים. אני פגשתי ברחובות פולין זוג שחיפש דרכים להתעשר וגם מקום לישון. הזמנתי אותם לישון אצלנו בבית, ובתמורה הם הזמינו אותי להתארח אצלם כשאבוא לטיול ברוסיה. באותם ימים אי אפשר היה להיכנס לרוסיה אם לא הוזמנת על ידי אחד האזרחים הרוסים. כשנסעתי הכרתי דרכם את ולארי, שהיה מוזיקאי מחונן כבר אז. האמת, בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא לבש חולצה שחורה עם ורדים אדומים, ולא הייתי בטוחה כל כך לגבי טיבו..."

 

״באותם ימים אהבתי לבוש צבעוני של ׳היפים׳״, אברהם מחייך. הוא היה בן 24. למרות שהיא ידעה רק מעט רוסית, והוא רק מעט פולנית, והשיחה לא ממש קלחה, הייתה זו אהבה ממבט ראשון. אבל שניהם החביאו אותה עמוק בלב. הם חשבו שמאחר שכל אחד מהם מתגורר בארץ אחרת, אין לה סיכוי.

 

"ולארי נשאר ברוסיה ואני חזרתי לפולין. אחרי חצי שנה קיבלתי ממנו חבילה בדואר, ובה ערימת תקליטים עם מוזיקה מעולה לגרמופון. לא טרחתי לשלוח דברי תודה. חצי שנה אחרי שהחבילה הגיעה אמי הבחינה בתקליטים. סיפרתי לה שהכרתי ברוסיה בחור, והיא נזפה בי שעל מתנה כזו יפה חייבים להודות. שוכנעתי שזה אכן יהיה מנומס יותר, לקחתי מילון רוסי-פולני וישבתי לכתוב, ובאותו רגע ממש נשמעה דפיקה בדלת. להפתעתי ולארי עמד בפתח ביחד עם זוג החברים הרוסים שלי".

 

ולארי היה מחזר נלהב. הוא קנה לה ארבעה ורדים אדומים. זו הייתה פגישתם השנייה בסך הכל, בחוץ ירדו שלגים, ושניהם עמדו קפואים מקור וממררים בבכי על פרידתם הצפויה שוב, איש איש לארצו. ״עמדנו ובכינו, ופתאום הוא הציע לי להתחתן. בפעם השנייה שבה נפגשנו״, מחייכת אלישבע.

 

״הרגשתי שאני חייב להציע זאת. זה היה חזק ממני, כאילו הובילו אותי משמים״, משחזר אברהם.

 

הם החליטו שיתחתנו בעתיד לבוא, ובינתיים כתבו זו לזה מכתבים מלאי אהבה והשראה. ״היום יש רק סמס״, מצטער אברהם הרומנטיקן, ״אבל באותם ימים התרגשתי בכל פעם ללכת לדואר לבדוק אם כבר הגיע מכתב. הייתי יושב במשך שעות, מצייר ומנסח, זה גרם לאהבה לגדול״

.

גם היא שלחה לו שירים פרי עטה, ועד היום, הם אומרים שניהם, אחרי שנים ארוכות ותשעה ילדים, לא נס ליחה של אותה אהבה.

 

לזרום עם החיים

״אברהם מגיע משפחה אתאיסטית״, אומרת אלישבע, ״לא הייתה לנו דת. רק אהבה. אחרי שגמרנו אומר להתחתן, הוא הגיע שוב לפולין לבקש את ידי מאמי. אבי נפטר כשהייתי בת 17״. האם לא ממש התלהבה מהרעיון שאחת מבנותיה תעבור לגור הרחק הרחק ברוסיה, אלא שהאהבה הייתה חזקה יותר מכל התנגדות, ושמחות חתונה רבות נערכו לכבוד הזוג הצעיר - בפולין, ברוסיה, וגם בעיר סנט פטרבורג היפה, המככבת בסיפוריהם של גדולי הספרות הרוסית. ולארי למד אז באקדמיה למוזיקה בלבוב, אבל עזב למען האהבה את התואר השלישי שלו. הם התגוררו בסנט פטרסבורג 14 שנים, ושם נולדו מרבית הילדים.

 

ברוסיה מקובל ללדת ילד או מקסימום שניים, לא כן?

״אכן״, מחייכת אלישבע, "אבל לולארי היו רעיונות עצמאיים משלו על החיים. דודה שלו מאוד התחברה לתורות בודהיסטיות, ובמיוחד למיסטיקן ההודי סאי באבא שאמרו עליו שיש לו כוחות מיוחדים, והיו מי שאף סברו שהוא המשיח שהיהודים מחכים לו. ולארי הושפע מהדודה, ולקח את ההגיונות הללו למקומות משלו. היינו טבעונים ולא רצינו להתנגד לטבע, אלא לזרום עם החיים. אחרי שילדתי שלושה ילדים, מספר מוזר ואסטרונומי ברוסיה, אפילו קיבלתי מדליון מהשלטון. ילדתי את כל הילדים בלידה טבעית בבית״, היא מוסיפה. אני לא אוהבת בתי חולים, היריון זה לא מחלה. רציתי ללדת בבית בשקט, לאור נרות, בלי פלורסנט ובתוך מים. בכל פעם פחדתי מהלידה הטבעית אבל יותר פחדתי מבית החולים״.

 

 

אלישבע ראתה את עצמה כיהודייה לכל דבר, למרות שרק אביה יהודי, ובעקבות לימודי בנם הבכור בבית ספר יהודי, הם התחילו לקיים גם בבית אורח חיים כזה.

 

״סבא של ולארי אמנם היה אתאיסט ואמר שא-לוהים לא קיים, אבל באותם ימים אם מישהו ברוסיה טען שא-לוהים כן קיים, הוא נשלח לבלות בעבודות פרך בכפור הסיבירי. האמונות והדעות הוכתבו על ידי השלטון. לנו כבר היה יותר חופש לבחור. א-לוהים תמיד היה בחיים שלי, דיברתי אתו כשהיה לי לא קל, התפללתי כשרציתי דברים״.

 

 

לא היה קשה לעבור לארץ אחרת?

"היה לי קשה לעזוב את פולין, אבל ממש אהבתי את ולארי, ועד היום אני אוהבת אותו. היה שווה לשנות בשבילו. זה היה שינוי גדול. והיו גם יתרונות: החינוך הכי טוב לילדים שראיתי עד היום היה ברוסיה, אפשר ללמוד שם אמנות ומוזיקה בחינם וברמה הגבוהה ביותר.

 

ב-1992 התחילה פרסטרויקה (הבנייה מחדש של ברית המועצות בימי גורבצ'וב) ולא היה מה לקנות, בשביל חלב ותפוחי אדמה עמדנו בתור. ולא יכולתי לבחור מה שאני רוצה, במחסן גדול היו מכניסים לך לשקית מה שהכניסו, ואת זה היית חייבת לקנות. לא פעם כשחזרתי הביתה גיליתי שבמקום תפוחי אדמה, מילאו לי חצי מהשקית באדמה, או בסחורה רקובה.

 

"למרות העוני, אהבתי את רוסיה, אבל היום אם יתנו לי אפשרות לגור שם - אני לא רוצה. יש שם הרבה אלכוהול, לא רק אצל הגברים, גם אצל הנשים. גרנו בסביבה של יהודים, אבל לא שמרנו שבת. היינו קצת סקרנים אבל לא מאד. את הביקור הראשון שלנו בבית הכנסת אפשר להמחיז בתיאטרון האבסורד. אהבנו לבקר במוזיאונים, ובאחת הפעמים הלכנו לבית כנסת ששימש כמוזיאון. זה היה אחר הצהריים, ובית הכנסת היה פתוח. הלכתי לשירותים, וכשיצאתי גילינו שנעלו אותנו בפנים. דפקנו בדלת והאזעקה התחילה לפעול, פחדנו שיחשבו שאנחנו גנבים כי ברוסיה המשטרה משוגעת ולא שואלת שאלות אלא ישר אוסרת אותך ומאשימה בגניבה. יצאנו דרך חלון בשירותים כשראינו מרחוק משטרה מגיעה, וזו הייתה פעם הראשונה שהיינו בבית הכנסת״, היא צוחקת.

 

לאט לאט התחילו לשמור מצוות, אבל לא בהקפדה יתירה. צמחונים הם היו ממילא, כך שכשרות לא הייתה בעיה, ולבית הכנסת שהיה במרחק שעה הליכה הם נסעו יחד עם הילדים. יום אחד אברהם הודיע שהוא רוצה לעבור לפולין. הוא אמר: ״את עשית בשבילי מחווה של אהבה כשבאת אחריי לרוסיה, ואני רוצה להחזיר לך, ושנחיה בעולם שלך״.

 

בשנת 2005 הם עברו לפולין. מאחר שהיו מכורים לערים יפות, בחרו לגור בזמושץ', עיר הבנויה בסגנון איטלקי, ונמצאת ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. אלישבע עשתה קורס מורי דרך, הדריכה תיירים ברחובות היפים, ורק אז התחילה להתוודע גם לשואה ולנהרות הדם שזרמו בעיר. אברהם עסק במוזיקה, הופיע, כתב, הלחין וניהל.

 

בפולין התחילו האב ובנו הבכור להופיע יחד בקונצרטים, כשיתר הילדים מתאמנים, מי בכינור ומי בקלרינט, על מנת שיוכלו להצטרף להרכב בהמשך.

 

מאוהב בירושלים

 

״אחרי ארבע שנים בפולין שבהם התחלנו לשמור מצוות די באדיקות, הרגשנו שאנחנו רוצים קהילה יהודית חמימה יותר. אברהם היה בלונדון באחד ממסעותיו המוזיקאליים, והחלטנו לעבור לשם״.

 

אלא שבלונדון הודיעו לאלישבע, שכבר ניהלה במשך מספר שנים אורח חיים לגמרי יהודי, שאם רק אבא שלה יהודי, זו קצת בעיה. היא עברה תהליך גיור מקוצר, ובני הזוג, שהיו בהיריון עם הילד התשיעי, נישאו מחדש בטקס חתונה עליז ומשמח, והפעם כדת משה וישראל וההלכה האורתודוקסית.

 

אבל אם הם חשבו שאחרי נדודים הגיעו אל המנוחה והנחלה, הם טעו בגדול. בנם הבכור שמואל, שנסע לארץ ישראל מטעם הישיבה שבה למד, התקשר מהארץ, הודיע שהוא מאוהב בירושלים, ושהוא מתכוון להישאר.

 

״אמרנו לו שזה לא יעלה על הדעת, ושהוא חייב לחזור ללונדון לסיים את בחינות הבגרות״, הם משחזרים. ״הוא חזר ללונדון, אבל מיד כשסיים את הבחינות, יומיים לפני ראש השנה, הוא הודיע לנו בהפתעה שקנה כרטיס טיסה לארץ ישראל, ושהוא טס בעוד יומיים. היה לו כסף כי הוא נגן כינור מוכשר, ניגן בקונצרטים וחתונות. הוא קנה לעצמו כרטיס בסתר, ארז ונסע.

 

״זה היה ארבע שנים אחרי שעברנו ללונדון. הילדים התגעגעו מאוד לשמואל, לא ידענו שהם כל כך קשורים אליו, שניים מהם פשוט מיררו בבכי מידי יום, ונדנדו לנו שכולנו נעבור לארץ ישראל״.

 

בינתיים, בארץ הקודש, עשה הבן הבכור חיל. הוא התקבל לאקדמיה למוזיקה, ולמרות שאמר שיחזור אחרי החגים, הוא הרים טלפון נחרץ שבו הודיע שהוא פשוט לא חוזר.

 

״כל זה הזכיר לנו שהיו לנו גם אירועים לא נעימים בלונדון. כשטיילנו בפארק שבעה בריונים זרקו לאברהם את הכובע מהראש וצחקו, למשל. הייתה אנטישמיות. אני יודעת פולנית ורוסית, ואנשים שלא ידעו שאני מבינה את שפתם אמרו לא פעם דברים קשים על יהודים. ובאחת הפעמים גם הייתה צעדה של כשבעים אלף איש שרצו את לונדון נקייה מיהודים. החלטנו שנעלה לארץ, ואם לא יהיה לנו טוב' תמיד נוכל לחזור״.

 

ואיך הגעתם לעפרה?

"בחו"ל הכרנו משפחה מעפרה שעשתה שם שליחות, והם הזמינו אותנו לבוא לראות את המקום. אני התאהבתי, אבל אברהם רצה לחיות רק בעיר הגדולה. דווקא כשהסתובבנו בשכונת גאולה, אישה חרדית שכנעה אותנו שהחיים בכפר עם ילדים הרבה יותר איכותיים. והחלטנו לגור בעפרה.

 

"אנחנו אוהבים את עפרה, את הקהילה והטבע. טוב לנו פה. אנחנו מגדלים תרנגולים. אין משהו דומה לקשר עם האדמה, אדם בלי אדמה הוא ממש לא אדם. אני שמחה להרגיש את אדמת עפרה. יש לנו פה איכות חיים, יש פה פתיחות שמתאימה לנו.

 

יש גם דברים שמרגיזים אותך?

"בארץ כן. בלונדון לא היו לנו בעיות כלכליות. פה קשה לנו להסתדר. הרבה משפחות צעירות יורדות מהארץ בגלל זה. פגשנו אותם בחו"ל, הם מאוד רצו לחזור אבל אמרו שאין להם אפשרות.

 

"אני כרגע לא עובדת, אבל רוצה לעבוד. הייתי רוצה לפתוח עסק שעוזר לאנשים לקבל את כספי הפיצויים מאירופה, או לקבל את הבתים שיש להם בפולין. יש לי ניסיון בזה ואני מקווה שיגיעו אלי עוד לקוחות. יש למשל משפחה מעפרה שאין להם כסף ויש להם בית בפולין, מה שעשוי לעזור להם להתייצב כלכלית. הייתי שמחה גם לתרגם ספרים, מאמרים וכל מה שצריך, מעברית לפולנית".

 

אברהם ושמואל פתחו לאחרונה עסק למוזיקה שכולל קונצרטים, שיעורים פרטיים, תיקון פסנתרים, והם אף מקליטים בימים אלה דיסק. "בלונדון היה לנו אולפן הקלטה, וכעת קנינו ציוד ואנחנו בונים אולפן.

 

נשמח לנגן גם בחתונות ובשמחות. העלינו שני סרטונים ליוטיוב וכולם מוזמנים להתרשם".

 

אז אתם רוצים להישאר בארץ או לברוח?

"להישאר. למרות שפה זה להילחם על החיים, זה לא פשוט, אבל אנחנו מקווים למצוא מקום משלנו, לא רק בית אלא גם עבודה. אמרו לנו שננגן ברחוב ואולי משם נצליח להתקדם. זה קצת קשה לנגן ברחוב למי שמגיע מתרבות מנומסת, ורגיל לנגן באולמות קונצרטים, אבל אולי אין ברירה. מעבר לזה אנחנו אוהבים את המקום, את הארץ, את האנשים ואת החיים החדשים, ומרגישים שסוף סוף מצאנו בית״.