"כשההורים הביאו את הנערים להרשמה ראיתי גב שפוף ועצבות בעיניים, אבל במסיבת הסיום אלה היו גברים עם תעודת בגרות וביטחון עצמי. היו שם אנשים עמוקים ויצירתיים שהמסגרות הרגילות לא ידעו להכיל. הרבה מהתורה החינוכית שלי נגזרת מהדברים שראיתי בכוכב השחר"

שושה גרינפלד

יליד שנת 1976.

ילדות בכפר סבא.

נשוי לרותי, מורה לדרמה ולומדת תואר שני בייעוץ.

אב לשמונה.

לימודים: תנ"ך וארץ ישראל במכללת הרצוג, וניהול וארגון מערכות חינוך במכללת אורות.

עיסוקים בעבר: הדרכה בפנימיות נוער, וחינוך בתיכון אורט ספניאן בירושלים.

עיסוק בהווה: מקים ומנהל בית ספר יסודי ממלכתי-דתי חדש בבקעת הירדן.

תחביבים: קריאת ספרי היסטוריה צבאית, ודיג.

מוטו בחיים: ״אין הדבר תלוי אלא בי".

מה היה הרגע -

שזכור לך במיוחד מהילדות?

כילד לא אהבתי את הלימודים. היו לי ציונים טובים אבל היו דברים יותר מעניינים מחוץ לכיתה.

המורה שהשפיעה עליי הייתה המורה לטבע - בת־ שבע הופרט (וינברג), אמו של דרור וינברג הי״ד. היא הייתה שולחת אותי לכל מיני משימות. הייתי מביא לה דגים ונחשים.

בת שבע, שעברה הרבה בחיים והבינה באנשים, קלטה שהיכולת שלי ללמוד היא תוך כדי תנועה, וידעה ללמד אותי בדרכים שהתאימו לי. בניגוד למורים אחרים, שברגע שמישהו היה קצת מחוץ לתלם, לא ידעו מה לעשות אתו, היא הראתה שאפשר אחרת. בזכותה היה לי ברור שאעסוק בחינוך.

שבו החלטת על מעבר לבנימין?

כשהשתחררתי מהצבא התחלתי להדריך בפנימייה בקרית מלאכי, ובהמשך הציעו לי לעבוד בישיבת "אהבת חיים" בכוכב השחר. זו הייתה תקופה קשה בבנימין. היו פיגועים על ימין ועל שמאל, וזה כנראה מה שזיכה אותי בעבודה, כי אף אחד לא רצה להגיע. בעקבות העבודה עברנו למצפה כרמים.

כשההורים הביאו את הנערים להרשמה ראיתי גב שפוף ועצבות בעיניים, אבל במסיבת הסיום אלה היו גברים עם תעודת בגרות וביטחון עצמי. היו שם אנשים עמוקים ויצירתיים שהמסגרות הרגילות לא ידעו להכיל. הרבה מהתורה החינוכית שלי נגזרת מהדברים שראיתי בכוכב השחר. עיקר מה שלקחתי משם זה הקשר האישי - לדבר עם הנער ממקום עמוק ואמיתי, ולדעת שהקשר הוא לחיים שלמים.

של שינוי כיוון?

בחינוך הבלתי פורמאלי עבדתי הרבה שעות בערב. מחשבה נוספת שעלתה סביב העבודה הייתה שעדיף לטפל בבעיות כשהן עוד קטנות. החלטתי לעבור לחינוך הפורמאלי, ומעבודה בתיכון - לבית ספר יסודי.

החלטתי שאני רוצה להקים בית ספר יסודי שהוא משפחה, מלא אהבה, ושילדים שמחים לקום אליו בבוקר.

של אתגר מיוחד?

פניתי למפקח במשרד החינוך וסיפרתי לו שאני רוצה להקים בית ספר. הוא אמר לי: "קודם תחנך כיתה במקום ׳הארד-קור׳, ואחר כך נראה". הוא שלח אותי לחנך ב"אורט ספניאן" - בית ספר שאליו מגיעים חבר׳ה ירושלמים מהשכונות. קיבלתי את כיתה י"א שנקראה ׳כיתת אתגר׳, ושאף אחד בבית הספר לא רצה להתעסק איתה.

בשבוע הראשון לקחתי את החבורה העירונית הזו למסלול מעין פארה לעין פואר, עשינו פק"ל קפה, נכנסנו לכל מעיין. אחר כך הזמנתי אותם אלי הביתה לשבת.

את הנסיעות חזרה מירושלים למצפה כרמים, ניצלתי לשיחות טלפון עם ההורים שלהם.

לאט לאט הכיתה התייצבה, הם הרגישו שאפשר לסמוך עלי, שאני מבין אותם. הם היו רגילים שעל כל דבר הם מקבלים עונש. נתתי אהבה וקיבלתי אהבה.

זו הייתה חוויה מכוננת.

של כאב?

הדבר הקשה בחינוך כיתת אתגר זה היום-יום. הרבה פעמים תלמידים לא מגיעים לבית הספר ואתה צריך לדאוג שהם יגיעו. הדרך צריכה להיות מאוד יצירתית, כמו לנסוע אליהם הביתה, לשבת אצלם בחדר ולשמוע את מר נפשם. ולפעמים לגלות שנער לא מגיע כי אין לו כסף לחופשי-חודשי או שיש לנער חור כואב בשן ואין לו כסף לרופא.

של הגשמה?

בתום שנתיים באורט ספניאן קיבלתי הצעות לנהל בתי ספר קיימים, אבל רציתי בכל זאת בית ספר חדש.

החלום שלי היה להקים בית ספר שכל הצוות שלו אנושי ואוהב ונותן יחס אישי לכל ילד. רציתי צוות שבו אפילו השומר יאהב את הילדים. אלה דברים שקשה לעשות בבית ספר קיים. הקמת בית ספר יסודי ממלכתי דתי בבקעת הירדן אפשרה את זה.

ישבתי אל תוך הלילה וכתבתי איך אני חושב שבית הספר ייראה, מרמת המהדק ועד רמת המזכירה, מה החזון שלי. נפגשתי עם הורים ושאלתי איזה ילד 'בקעתי' אנחנו רוצים שייצא מבית הספר של בקעת הירדן. עד אז הילדים למדו במקומות אחרים.

ההורים דיברו על ילד שמחובר לאדמה, שמחובר לעם ישראל לגווניו. המילה שמחה חזרה שוב ושוב. אבל כל זה לא אמר שהם באמת ישלחו את הילד אלינו.

ביולי-אוגוסט שעבר התחלתי לעבור מיישוב ליישוב, עם החזון ביד, לשכנע לשלוח את הילדים לבית הספר שלנו – בית ספר "תמר", במקום לבית ספר ותיק ומנוסה. זה לא היה קל. היו שקיבלו אותי בברכה, והיו יישובים ששאלו שאלות כמו: יש לך מורות? מי תחנך את הבן שלי בכיתה א׳? עניתי: "אני מתנצל, אין לי עדיין מורה לכיתה א'. אני אמצא ואגיע איתה בפעם הבאה". וכך עשיתי.

של סיפוק?

אחרי הרבה מאמץ, בית הספר קם ונהיה. אורך הבקעה הוא 90 קילומטר - מרחק עצום, ורציתי שהילדים יכירו את הסביבה שהם חיים בה, ויתחברו אליה. ביקשתי מראש מועצת בקעת הירדן שיארגן לנו תקציב לטיול אחד בחודש לאחד מיישובי הבקעה. ראש המועצה זרם איתי, ופעם בחודש, בימי שישי, כל בית הספר נסע ליישוב אחר לתפילה וארוחת בוקר, שיחה עם דמות מוכרת או עם הוותיקים, סיור ואפיית פיתות. הילדים התרגשו מאד להכיר לחבריהם את היישובים שלהם.

יש לנו בבית הספר חוג גינון חקלאות. יחד עם המורה לטבע, הילדים בנו גינת תבלינים ושתלו ירקות. לילד שקשה לו להיות בכיתה יש מפלט: לצאת לעבוד בגינה.

אצלנו אין דבר כזה להוציא ילד מהכיתה, כן אפשר להוציא אותו למרכז למידה, ושם מחכה לו מורה מקדמת לשיעורים פרטיים.

בשנה הבאה אנחנו פותחים פרויקט נגינה, שירה וריקוד.

בית הספר מתחיל את שנתו השנייה, וכבר מכפיל את עצמו. בשנה הבאה נעמוד על 180 תלמידים בשמונה כיתות.

של קושי?

מי שמשלם את המחיר זה הבית. לפני שהתחלתי ביקשתי מאשתי שנתיים להתמסר לעניין, והיא הסכימה. למנהל, במיוחד של בית ספר בהקמה, אין יום ואין לילה. גם אם לא מתקשרים אליך מאוחר בלילה, במחשבות שלך אתה כל הזמן עסוק בבית הספר, ומה יהיה עם הילד הזה והילד ההוא.

חלומות לעתיד?

את אחד החלומות הגדולים ביותר שלי הגשמתי. החלום שלי זה לפגוש את התלמידים שלי בעוד כמה שנים ולשמוע כמה שבית הספר השפיע להם על החיים לטובה. כל היתר הם חלומות קטנים שבונים זאת.