סיקרן אותי להיות בנקודה בה נדם פתאום באחת לבו של יואל, כשהוא עומד ומשקיף אל נוף ארץ המרדפים שאהב עוד מימי הסיירת. מתוך רצון להנציח את כל הטוב שעשה, אני חולמת להקים בנקודה הזו תצפית אל הנוף לזכרו

נעמי משה, מיתר

יואל משה ז"ל נפטר בפתאומיות לפני שנתיים וחצי, כשהיה בן 47.

 

יואל היה האדם הכי שהכרתי - הכי חזק, הכי חכם, הכי שנון, הכי בריא, הכי חברותי, ויש עוד הרבה הכי. יואל היה זה שתמיד כולם מחפשים את קרבתו, זה שתמיד יש לו משהו טוב להגיד, זה שתמיד מתנדב לעזור לחבר שצריך עזרה, ואפילו זה שבתאונות (חס וחלילה) מגיע ראשון לסייע.  הוא אהב את העולם, את החיים, את הבריות, וכולם החזירו לו אהבה בחזרה. הוא ידע להשתמש בשפע שהיקום הציע לו, ידע איך לקבל וגם ובעיקר איך לתת ולחלק בצורה כזו שהנתינה באמת תועיל. על הקטע של הלחלק הוא אף פעם לא סיפר לאף אחד, שמר את זה רק לעצמו.

לפעמים הרגשתי שהוא ממש מזיז את הכל עם חוטים.

 

הוא ידע לתכנן לטווח ארוך, הוא היה אסטרטג אלוף, רץ למרחקים ארוכים ואחריו הצליח לסחוף את כולם. הוא תכנן את הפרויקטים שלו בקפדנות, הכל בראש, אבל ידע את כל מה שצריך, חשב על הכל, עד הפרט האחרון.

 

מותו השאיר חלל ענק שלא ניתן לסגור או למלא, אבל הסיפורים שהגיעו על כמה עשה ועזר וחילק ותרם, לא הפסיקו לזרום.

 

לי נהיה רצון חזק להנציח את כל הטוב שעשה, את כל ההרים שהצליח להזיז, איכשהו להמשיך את דרכו. לא שאני מתיימרת להחליף, אבל אני מנסה מכל דבר לעשות איזשהו חלק קטן, כדי לזכור, כדי ללמוד, כדי שהילדים שלנו ימשיכו לספוג אותו, וכדי שהטוב בכל זאת ימשיך לנוע, אפילו שזה בקטן.

 

בנקודה האחרונה

סיקרן אותי להיות בנקודה האחרונה שבה היה; שבה, כאילו במחטף מהיר, נעלם מאתנו, בלי שהספיק אפילו להיפרד מאתנו, מהעולם... הנקודה בה ליבו הגדול פשוט התפקע ונדם.

 

זה קרה ביום חורף שמשי, יואל ז"ל הגיע לשמוע הרצאה מרתקת עם נגיעה אישית שהועברה לצעירים בשנת שירות בכפר אדומים, יחד עם שותפו העסקי. הרצאה שמדברת על החשיבות של השירות בצה"ל, שמספרת סיפור אישי של גבורה ואהבת האדם והארץ, עקרונות שבהם האמין ועל פיהם חינך את ילדיו וגם את כל מי שהיה בחברתו. לפני ההרצאה הוא החליט לנצל את הזמן הפנוי שהיה לו ולהסתובב בארץ המרדפים, להיזכר בנופי בראשית, במקומות שהסתובב בהם עוד כשהיה בסיירת. וכך הוא הגיע לנקודת התצפית האחרונה של חייו.

 

בנקודת התצפית האחרונה של חייו

 

אז הגעתי לארץ המרדפים, ראיתי את הנוף הבראשיתי בנקודה האחרונה שלו, נשמתי את האוויר מסביב, ניסיתי להבין... ואז נפגשתי עם מעוז, מנכ"ל המועצה, משה, מנהל התיירות, ואדם עוזר המנכ"ל, שהזכירו לי שיש עוד אנשים שהם מלח הארץ, שאוהבים לשרת את המדינה, שמבינים שמשמעות החיים היא לעשות, להסתכל רחוק, לתכנן ובעיקר ליצור. והחשיבה של "לטובת הכלל" לא היתה זרה להם.

 

השיחה קלחה, הם מיד נענו לי וחשבו איך אפשר לממש את החלום ולהפכו למציאות, שם בנקודה, להקים נקודת תצפית, על הנוף המדהים, על המדבר, על הנחל, כך שיוכלו להגיע קבוצות גדולות, שישמעו את הסיפור של המקום, עוד מתקופת התנ"ך ועד היום, שיכירו את המורשת של העם ושל המקום. ואפילו חשבו על איך תלמידי בית הספר יורדים בשביל ועוזרים באחזקה של המקום, עושים שיעור בטבע ושומעים קצת על היסטוריה ומורשת.

 

אחרי חיים של שנים רבות לצידו של יואל ז"ל, וקבלת פנים מחממת את הלב כמו שקיבלתי, הבנתי שאת החלומות צריך להגיד בקול רם, ואז הם מתגשמים... כי צריך להספיק לעשות כמה שיותר בעולם הזה, החיים קצרים ומומלץ לעשות אותם מעניינים, משמעותיים, מהנים. תמיד נמצא שותפים לעשייה מהנה ומשמעותית, וכולם ייצאו מכך נשכרים.

 

אני מודה למעוז, משה ואדם על האירוח המדהים, לאבשלום ובני שליוו ומלווים אותי תמיד, ורצים איתי אחרי החלומות שלנגד עיני הופכים למציאות.

מקווה שבקרוב נוכל לחנוך את נקודת התצפית לזכרו של יואל ז"ל ומשם להמשיך לתכנן את המסע הבא.