בכל שנה מחדש אני מגיעה לראש השנה ויום הכיפורים עם רשימת בקשות ארוכה ומפורטת. השנה אני מבקשת רק לומר תודה. גם על מה שלא מושלם

צופיה לקס

הנה שוב חודש תשרי מגיע ושוב אני מתיישבת לכתוב טור לעיתון. מדפדפת בטורי השנים החולפות (ארבע!) כדי לוודא שאני לא חוזרת בכל שנה על אותם הדברים, למרות שאני יודעת בוודאות שאף אחד לא זוכר מה נכתב בשנה שעברה, בכל זאת אוהבת לחדש.

אני עוברת על זכרונות ישנים ומנסה להבין לאן עף לו הזמן ואיך זה, איך זה שהנה כבר שנה חולפת ושנה חדשה נושפת בעורפנו כמרמזת "נו, מה את יושבת? קומי לעבוד!".

גם השנה ב"ה אני כבר מאורגנת לחגים (או בכל מקרה מתכננת להיות עד להוצאת העיתון), גם השנה אני ערוכה עם רשימת 12 הסימנים לברכת השנה החדשה, וגם השנה אני משתדלת להגיע ערנית ומלאת שמחה לחג.

אבל השנה, יותר מתמיד, אני מגיעה מלאה בהכרת הטוב.

לא שקרה משהו שונה בשנה החולפת, רק ששום דבר לא מובן מאליו. ברוך השם שאנחנו זוכים להיסב סביב השולחן, עם ישראל מצפה לישועה, ואני זוכה לכתוב את הטור הקבוע.

רשימה כללית ופרטית

בכל שנה מחדש אני מגיעה עם בקשות ותחינות כרימון, מוכנה עם רשימת דברים "קריטיים" לצד רשימת בקשות "לפנים משורת הדין" ועוד ערימה קטנטונת (3,600 עמודים) של בקשות "בדחילו ורחימו".

לפעמים אני שואלת את עצמי באיזו זכות בכלל אני מעזה לעמוד לפני כיסא הרחמים ולבקש, כאילו שצברתי מספיק זכויות שיש לי על מה להתחנן. ובכל זאת, אם כולם עומדים אז כנראה שזה בסדר.

השנה אני מבקשת לבוא לחג ממקום אחר. השנה ליבי מבקש לומר תודה.

ולא על הרוח או על חוסר הזמן לנוח, כי יש מצב שאם אומר עליהם תודה אני אמשיך לעומס בכבישים... ועל כך קשה לי לומר תודה.

השנה הכנתי רשימת תודות ענקיות. אחרי שנה כל-כך מטורפת, שנה שהיו בה אובדנים קשים לעם ישראל, שנה שהיו בה כמויות של ניסים, שנה שבה עם ישראל איבד טיפה את סדרי בראשית והסדר והמשפט קצת איבדו צורה; דווקא השנה, אני רוצה לומר תודה.

תודה שיש לנו מדינה לכאוב בה, תודה שיש בתי משפט שיאבדו את הדרך. תודה שאנחנו מסוגלים לראות את העיוות. תודה רבה על ה'ביחד' של העם בעתות שמחה ומשבר, תודה על גילוי האלוקות בעולם, למי שמסתכל.

ויותר מכל אני רוצה להודות את התודות הפרטיות שלי - על הילדים, והאיש היקר שאתי, על אמי וחמותי, אחיי וגיסותיי, על העבודה והיצירה, על קשיי היומיום ועל נקודות האור, על המשפחה המורחבת, על החברים, על כל מה שקורה בכל רגע ורגע. רק תודה.

לשמוח בקרובים

בימות החגים צריך וראוי לאסוף אל חיקנו את כל הקרובים, לשמוח בהם, לאהוב ולחבק אותם, להאכיל ולבשל ולבשל. לשמוח שאחרי ראש השנה יש יום צום, ולקחת כוחות ליום הכיפורים הגדול, ומשם להתרומם (ושוב לבשל ולנקות) לסוכות, ולחשוב בגדול, בהוד והדר, ולהיות שמחים, באמת שמחים. לא בגלל שזאת מצווה אלא כי באמת יש שמחה בדבר הזה שנקרא חגים.

ולסיום, אבקש באופן חד פעמי וחריג להיות קצת לירית ולצטט את שירה של דתיה בן דור שיש בו הרבה מכל מה שאני חשה לקראת החגים:

"בין הקיץ לסתיו 
חודש תשרי 
עם כל שנאהב 
בחודש תשרי
תפוח בדבש 
ותפוח על דגל 
ובגד חדש לחגים
כי ידוע הרי 
שחודש תשרי 
זהו חודש מאד חגיגי

בין הקיץ לסתיו
חודש תשרי 
עם כל שנאהב 
בחודש תשרי
חצב של תשרי
שרב של תשרי 
ויורה שמרטיב את הסכך
כי ידוע הרי 
שחודש תשרי 
זהו חודש מאד הפכפך

בין הקיץ לסתיו
חודש תשרי 
עם כל שנאהב 
בחודש תשרי
ברכות של תשרי
סליחות של תשרי 
ובלחש עולה בקשה
כי ידוע הרי 
שבחודש תשרי 
מתחילה לי שנה חדשה"

אני מבקשת לאחל לכל תושבי בנימין וקוראי הטור שתהא שנה זו שנת פריחה להתיישבות הארץ כולה, שנה שבה לא נדבר בשטחיA,B,C  ופשרות בבעלות האדמה. שנה שבה יטעו הרבה עצים ליד בתים חדשים, יישובים יורחבו ואויבים ינוסו, שנה שבה נזכה לראות ניסים גדולים, ובעיקר, שנה שבה יהיה לנו הרבה על מה להודות.

שלכם,

צופיה