ההכנות לחתונה היו אתגר. אצלנו בעדה האתיופית מזמינים לחתונה את כל המשפחה בלי לסנן - כל מי שהיה אתנו בכפר, כל מי שאנחנו מכירים מהשכונה. מהצד השני, המשפחה האנגלית של יוסי רצתה רשימת מוזמנים ואישורי הגעה

ילידת 1986. ילדות באתיופיה. בגיל שש עלתה ארצה.

נשואה ליוסי, מורה, יוצר וזמר.

אמא לארבעה.

לימודים: מדרשת אורות עציון, תואר בתנ"ך וייעוץ חינוכי במכללת אורות באלקנה, ולימודי ימימה – לנשמה.

עיסוקים: מורה לספרות וגיאוגרפיה באולפנת דולב. יחד עם יוסי מעבירה הרצאות על נישואים בין-עדתיים וקבלת האחר.

תחביבים: להיות עם הילדים והמשפחה, לשמוע מוזיקה ולעשות פילאטיס.

מוטו בחיים: "לקבל את השונה".

מה היה הרגע –

שזכור לך במיוחד מהילדות?

נולדתי בכפר גונדר באתיופיה, וקיבלתי את השם ׳אנטהון׳ שפירושו - שתהיי אמא. סבתי עלתה ארצה לפנינו, במבצע משה, ואבי קרא לי כך בגלל געגועיו לאמו.

סבא שלי היה ראש הכפר, המגשר בין האנשים ואומר דברי מוסר ומסורת. כשיצא למסע הרגלי דרך סודן היה מבוגר, הוא לא החזיק מעמד בטלטלות הדרך ונפטר.

אבא היה נפח ומכר תכשיטים, ולאט צבר נכסים. היה לנו שטח אדמה גדול, פרות, צאן וכבשים. אחי בן השמונה היה יוצא לבדו עם הצאן למרעה. לא למדנו בבית ספר. חיינו את החיים הפשוטים, והיה לנו רק חלום אחד: לנשק את אדמת ירושלים.

אבי חשש לצאת לדרך בגלל מה שקרה לסבא ולאחרים מהמשפחה, אבל כשהייתי בת שש עלינו ארצה במבצע שלמה.

של החלטה משמעותית?

יוסי ואני הכרנו בבני עקיבא, אני הייתי קומונרית ויוסי מדריך. היו לנו הרבה חששות איך ההורים שלו, האנגלים, יקבלו אותי ואיך יוסי ישתלב במשפחה שלי. הוריי למשל מדברים רק אמהרית. הפערים נראו לנו בלתי ניתנים לגישור, אפילו ברמה הבסיסית - מה נאכל, באיזו שפה נדבר. חשבנו על הילדים שיהיו לנו – מה תהיה הזהות שלהם? חששנו ממה שהסביבה תגיד. חשבתי שאני רוצה שאמא שלי תוכל להגיש לחתן שלי אוכל בלי לחשוב אם זה חריף לו מדי.

נפרדנו פעמים רבות, הוא יצא עם אשכנזיות ואני עם בחורים אתיופים. חשבנו שכך עדיף, אבל הפרידה גרמה לנו כאב לב כזה וגעגוע, שכל הזמן חזרנו.
לבסוף החלטנו שאלה לא דברים שבאמת צריכים להפריע, ולהפתעתנו ברגע שהיינו שלמים עם זה בפנים, הסביבה בחוץ קיבלה אותנו בחיבוק ובאהבה.

של אתגר?

ההכנות לחתונה היו אתגר. אצלנו בעדה מזמינים לחתונה את כל המשפחה בלי לסנן - כל מי שהיה אתנו בכפר, כל מי שאנחנו מכירים מהשכונה. מהצד השני, המשפחה האנגלית של יוסי רצתה רשימת מוזמנים ואישורי הגעה.

 שבו החלטתם לעבור לבנימין?

בתחילת נישואינו גרנו ביהוד אבל רצינו יישוב. עברנו לבנימין בגלל המשפחה של בעלי שגרה כאן באזור.

של הפתעה?

ביני ובין יוסי יש פערים כמו לכל זוג, ומלבדם יש הבדלים מנטליים שמפתיעים לפעמים. בעדה שלנו נהוג למשל שהאישה תיסע לאמא שלה לביקור, אפילו לשבת, והגבר יישאר בבית. לא בגלל מריבה. זה מאד מקובל כשהאישה רוצה קצת מרחב או סתם מתגעגעת לאמא שלה, או אם הגבר מעדיף להישאר בבית, אז הם פשוט נוסעים בנפרד, ואיש לא מרים גבה. גם לאירועים מאד מקובל לבוא לבד ולאו דווקא בזוג, אבל אנחנו הולכים תמיד ביחד. לי זה מרגיש קצת מוזר כי אני רגילה ליותר חופש.

של גילוי?

לפני כמה שנים יוסי, שהוא יוצר וזמר, רצה להוציא דיסק. הוא כתב שמונה שירים והיו חסרים לו שניים. הוא מצא מילים שכתבה מישהי שהוא מכיר על קיבוץ גלויות, והתאים את זה לסיפור שלי ושלו. הצטלמנו יחד לקליפ "נס אלוקי" שעלה ליוטיוב, ולהפתעתי גיליתי שהוא ריגש הרבה אנשים. היינו המומים מעשרות אלפי הצפיות והתגובות לשיר. עשו עלינו כתבה ב-Ynet ובמקומות נוספים, וקהילות יהודיות מכל העולם ביקשו לתרגם את השיר. אז הבנו שיש לנו מסר להעביר.

של סיפוק אישי?

כבר שנתיים שאנחנו מעבירים הרצאות על הסיפור שלנו. עצם זה שרואים מציאות של זוג שונה שיכול לחיות ביחד, עושה משהו, נכנס לתודעה. אני מרגישה שהשגחה פרטית גלגלה את השיר ואותנו לזה, שזו ממש שליחות.

כשאנחנו מגיעים להרצאה הקהל לא מעלה בדעתו שאנחנו נשואים. כשאני מציגה את עצמנו, הם כבר יושבים מרותקים.

של כאב?

באחת ההרצאות שעשינו הייתה תלמידה שאמרה שכל חייה גידלו אותה על זה שהיא אשכנזיה ולכן חייבת להתחתן עם אשכנזי. היא שאלה אותנו אם היא צריכה להקשיב להורים בנושא הזה.

ליוסי ולי יש הפי-אנד. שתי המשפחות קיבלו אותנו, אבל לצערי אני מכירה משפחות שבמקרים דומים עשו על בני הזוג חרם. וזה לא רק מהצד האשכנזי, כמו שאולי חושבים. אני מכירה גם אתיופים שמעדיפים להתחתן רק בתוך העדה. עצוב שלאנשים עדיין כל כך קשה לקבל את השונה.

של צחוק?
ברחוב לא פעם נועצים בנו מבטים. בקהילה שלנו זה לא מורגש, אבל כשאנחנו הולכים במקומות זרים, בערים גדולות, זה קורה. אני לא נעלבת, זה מאד מובן לי ובעיקר מעלה חיוך.

והאמת שזה מוזר, אבל גם כשאני רואה זוגות מעורבים אני שואלת את עצמי: ״וואו, איך הם עשו את זה? איזה יפה זה, איזה מגניב. מעניין איך ההורים שלהם הגיבו".

של התמודדות?

הילדה שלי בת החמש שואלת אותי לפעמים: "אמא את אתיופית? מה זה אומר?". פעם אמרה לי: "אמא, אני לא רוצה להיות חומה, ואני רוצה שיהיה לי שיער חלק". היא היחידה בגילה ביישוב שיש לה צד אתיופי. היא יפה כמו מלכת שבא, אבל היא תצטרך ללמוד לקבל את זה שהיא שונה בחברה שבה אנחנו חיים.

של תובנה חשובה?

לילדים אין משבר זהות. הם גדלים כישראלים, אבל חשוב לי שיתגאו בשורשים שלהם. שאלה שמאד מעניינת נוער היא, האם אני מדברת באמהרית עם הילדים שלי. השאלה הזו היא שגרמה לי להתחיל לדבר איתם באמהרית, וליוסי להתחיל לדבר איתם באנגלית. אנחנו מתחזקים בזהות שלנו.

של חוויה מיוחדת?

חג הסיגד נחגג 50 יום אחרי יום הכיפורים. באתיופיה היינו עולים על הר גבוה לתפילה, צום וכיסופים לירושלים. גם בארץ ממשיכים את המנהג. בכ"ט בחשון המון אנשים מהעדה מגיעים לטקס בירושלים.

באולפנה שבה אני עובדת אנחנו עושות טקס, הבנות רוקדות ומכינות מאכלים אתיופים.
אני משתדלת לצום ביום הזה. יוסי לא צם בסיגד, אבל הוא מעביר הרצאות שקשורות לנושא, ובבית אנחנו מציינים יום חג למשפחה.