בית העץ שבנתה אביגיל בן נון בנווה צוף היה עבורה סגירת מעגל. על בית עץ כזה חלמה במחנה הפליטים בשוויץ, אחרי שנות הימלטות, סבל ופרידה מאבא. עכשיו כשנשרף כליל, ועמו התמונות ששרדו את השואה, המעגל שוב נפתח. אבל מי שתמיד נאבקה על כל צעד ושעל בחייה, עדיין טעונה בכוחות למאבקים שלפניה, ויודעת שגם הפעם לא ינצחו אותה

צורית פניגשטיין

את שבריריות החיים אביגיל מכירה מקרוב, כבר מילדות. שום דבר לא מובן לה מאליו. הכל יכול להשתנות ברגע אחד.

בליל שבת פרשת חיי-שרה עלה ביתם של יוסי ואביגיל בן-נון באש ונשרף כליל, יחד עם בתי שכניהם, בפיגוע ההצתה ביישוב נווה-צוף.

בין לילה נעלמו להן שתי קומות של פאר ארכיטקטוני על תכולתן, תעודות, מסמכים, תמונות ילדות אירוסין ונישואין, תמונות של שארית המשפחה שניצלה מהשואה, התמונות היחידות שנותרו מההורים, תכשיטים שעברו בירושה, פתקים ומכתבים שקיבלה אביגיל מאמה. הכל כלה, ואתו גם משהו מאביגיל.

“לדברים שאיבדתי היה יותר מערך כספי, היה להם ערך רגשי רב", מספרת אביגיל.

"אהבתי את הבית שזכיתי להקים. בבית הזה גידלתי ילדים, נכדים ונינים. זה היה בית פתוח, חם ומלא חיים. לא הייתה כמעט שבת שהיינו לבד. בבית התארחו תמיד בני משפחה, שכנים, חיילים, מבקרים".

אביגיל כבר מתגעגעת לבית, ובמבט מצועף נזכרת: "מידי ערב שבת, לאחר הדלקת הנרות, הייתי יושבת על אותה נקודה בספה ומודה על כל הטוב שהרעיף עלי הקב"ה".

בשבת שבה פרצה השריפה אביגיל ויוסי לא היו בבית, הם קיבלו את הבשורה מרחוק והתפללו שכולם יצאו בשלום. “אני מאד כואבת, אבל ממשיכה לומר תודה רבה לקב"ה על כך שאין נפגעים בנפש. ניצלנו כולנו, כל היישוב, והילדים, הנכדים והנינים בריאים ושלמים. אחרי הכל זה רק רכוש. זו תזכורת שהרכוש לא שלי. אדם אוגר דברים ונקשר לרכוש, אבל אחרי 120 הוא הולך בלי כלום".

קשה להעביר במילים את הנוכחות הנעימה, הכריזמטית והתזזיתית של אביגיל. כבר יותר מ-35 שנים היא פעילה בוועדות ואירועים בנווה צוף, מעמודי התווך של היישוב. אישה כמוה, שלחמה וניצחה בכל האתגרים שנקרו בדרכה, לא תישבר. “אני מסתכלת על זה כמעשה איבה. יש אנשים שלא רוצים לראות יהודים בעולם הזה. זה רודף אותי מילדות. לא רוצים אותנו, אבל אנחנו נישאר פה, כי אנחנו חזקים. זו הארץ שלנו".

נדודים מגיל שנתיים

אליאן (אביגיל) נולדה ב-1938 באנטוורפן בבלגיה של ערב מלחמת העולם השנייה. כל המשפחה התגוררה יחד במבנה בן ארבע קומות. סבא וסבתא רבא, דודים ובני דודים, משפחה גדולה ומאושרת. בהגיע המלחמה לבלגיה נסה המשפחה על נפשה. חלקה הגדול נספה, חלק אחר הצליח לעלות על האוניה הראשונה שיצאה לקובה, ומשפחתה הגרעינית של אליאן הצטרפה לאלו שנמלטו לצרפת.

אליאן בת השנתיים, אחיה התינוק והוריה, הצטרפו לכמה בני משפחה שברחו ונדדו במשך כשנה, בתנאים איומים, בין כפרים בהרים בצרפת, עד שהצליחו לבסוף לעבור את הגבול לשוויץ.

בהגיעם לשוויץ נאלץ אביה של אביגיל להיפרד מהם כשנלקח לעבודה במחנה פליטים אחד, ואילו האם והילדים נשלחו למחנה פליטים אחר. אליאן עוד לא הייתה בת ארבע, אבל זוכרת היטב את הרגעים הקשים ההם, זוכרת שחיכו בתור והייתה שוב הפרדה לשני מחנות. “שאלתי את אמא 'מה עכשיו?', והיא הסבירה לי שישנו מחנה אחד עם מזון כשר, ובשני יהיה בשר לא כשר. לא האמנתי לה, הייתי בטוחה שעובדים עליי. פחדתי שיפרידו בינינו ונאלץ להיפרד גם מאמא ואשאר רק עם אחי הקטן. לא יאומן שילדה בגיל כל כך צעיר חושבת כך. לא קיבלתי את ההסבר, כי איך ייתכן שיש מחנה לא כשר? הלא אם הם גויים, ממה יש להם לברוח?”.

כל אותו לילה פחדה אליאן מהפרידה הצפויה. "החזקתי חזק את השמלה של אמא ולא הרפיתי, גם בלילה". אמא של אליאן לא שיקרה לה. ארגונים יהודים בארצות הברית גייסו כספים להצלת אחיהם באירופה ומימנו את מחנות הפליטים. אכן היה מחנה שבו היה אוכל כשר ולשם היו מועדות פניהם.

בבוקר העלו את הקבוצה על רכב שלקח אותם למחנה. אליאן ישבה מאחורי הנהג ודחקה בו ברגליה כל הדרך לברוח ולהתקדם. “הנהג הסתובב אליי והסביר לי שאני מכאיבה לו ושלא יועילו הדחיפות, אבל לא יכולתי להרפות".

כשהגיעו למחנה הבינו שבכל זאת יצטרכו להיפרד, לפחות למשך הלילה. במקום ניצבו שלשה מבנים - אחד למבוגרים, השני לזוגות צעירים והשלישי היה בית ילדים. היה זה מעין בית הארחה עם חדרי מגורים וחדר אוכל.

אליאן ואחיה הקטן למדו במסגרות המאולתרות לילדים שהוקמו במחנה, והמבוגרים נשלחו לעבוד.

אמא של אליאן הייתה אחראית על ניקיון היחידה של מנהל המחנה, הגוי. היא הייתה אישה חרוצה, מסורה ואמביציוזית. נוכחותה שידרגה את היחידה והמנהל התפעל מאד מעבודתה. לאחר כמה חודשי עבודה הוא רצה לגמול לה במשהו ולשמח אותה. “אמא ביקשה את אבא. זה כל מה שרצתה. אבל זה לא היה פשוט. מנהל המחנה שלנו יצר קשר עם מנהל המחנה בו שהה אבא. שם התקשו לוותר עליו, אבל נכנעו בסופו של דבר, ואבא חזר אלינו”.

אביה של אליאן שב, אבל לא היה אותו אדם. הוא הגיע רזה מאד, כחוש וחלש. הסתבר שמנהל מחנה הפליטים ההוא העביד אותם קשה וגנב את הכספים שיועדו לקיומם.

“במחנה שלנו אבא הצטרף לגברים שיצאו לחטוב עצים. זה התפקיד שקיבל. אבל לאחר זמן חלה הטבח, ואבא התנדב להחליף אותו. מאותו רגע לא וויתרו עליו במטבח. אבא היה גם הוא מסור וחרוץ, ומאד העריכו אותו. בסוף המלחמה התארגנו היהודים וקנו לו במתנה שעון זהב. הם צירפו גם מכתב תודה מרגש”.

חלום על בית מעץ

אליאן הסתגלה לחיים החדשים, יחד עם בני משפחתה שלמדו להתרגל לשגרה. לא היה להם מושג לכמה זמן הגיעו למחנה הפליטים. בסופו של דבר ארכה השהייה שם שנתיים וחצי, עד לסוף המלחמה.

באחד הימים חלתה אליאן, ומצבה הצריך פינוי לבית חולים. אביה קיבל חצי יום חופש כדי לנסוע איתה לבית החולים בז’נבה. שם הוחלט להשאיר אותה לאשפוז בבידוד. “אבא נאלץ להשאיר אותי, ולא יכולתי לקבל את זה. נשארתי לבד ובכיתי בלי סוף. אמנם הייתי צעירה מאד אבל אני זוכרת את המקום ואת הכותונת הלבנה שהלבישו לי האחיות - נזירות הלבושות בשחור". הילדים החולים התפללו שם עם הנזירות. "הנזירה הייתה נותנת בכל בוקר לילד אחר לומר בקול את התפילה לפני ארוחת הבוקר. באחד הבקרים פנתה אליי נזירה גבוהה והורתה לי לברך - ‘אליאן, פרייר’. בירכתי בקול: 'ברוך אתה ה’… המוציא לחם מן הארץ', ומיד חטפתי סטירה. לא בכיתי, החזקתי את הבכי בכוח, ופניתי אליה: 'את אישה גדולה ואני ילדה! ידעת שאני יהודייה, למה לא דילגת עלי?”, הילדים האחרים גיבו את אליאן, אבל תחושת הזרות נשארה.

גם בתפילת הלילה, כשהגיע הכומר להתפלל איתם היא אמרה בלחש קריאת שמע. “ביקשתי סליחה מאלוקים שאני מרמה את הכומר, אבל לא יכולתי להתפלל אתו".

כשיצאו באחד הימים לטיול בעיר, עצרו בחנות מזכרות וכל ילד ניגש לדלפק וקיבל במתנה צלב קטן. אליאן הייתה נחושה שלא לקבל את הצלב. “אמרתי לעצמי: אני אמות ולא אקח את הצלב“. בהגיע תורה לגשת לדלפק, הבחינה בדגל בלגיה קטן. “אמרתי למוכר שאני מבלגיה, ואם זה באותו מחיר - הייתי רוצה את הדגל הקטן. קיבלתי ושמחתי מאד בדגל, והנזירה נתנה בי מבט זועם ומפחיד".

כעבור שבועיים-שלשה, כשהתחזקה, הגיע אביה לאסוף אותה מבית החולים. "כל כך שנאתי את הנזירה והייתי חייבת לנקום. ביקשתי מאבא שיחכה רגע. אבא מיהר לרכבת ודחק בי. הספקתי לרוץ לגינה, לעץ התפוחים. הנזירה לימדה אותנו שמכל פרח קטן על העץ יצמח תפוח, והזהירה אותנו לבל נקטוף את הפרחים. באותו יום טיפסתי על העץ והורדתי כמה שיותר פרחים, המון. בדרך, ברכבת, סיפרתי לאבא על הנקמה הקטנה, והוא חייך".

כבת חמש הייתה כשהצטרפה אליאן לקבוצת הגיל ההטרוגנית שהתחילה בלימודי בית הספר במחנה. מידי פעם היה יוצא בית הספר לפעילות ביער עם כל הילדים והמורים. לעיתים הייתה אווירה עליזה ושמחה, ולפעמים היו המורים חמורי סבר וכעוסים. “לא היה להתנהגות שלנו שום קשר ליחס של המורים כלפינו. לפעמים היינו משתדלים ובכל זאת היה דיכאון באוויר והמורים היו כועסים עלינו על לא עוול בכפינו. היינו שואלים אותם: 'למה אתם כועסים עלינו?! היינו ילדים טובים'".

אליאן לא ידעה אז מה גרם למצבי הרוח המשתנים. כעבור שנים הסתבר לה כי לאורך כל המלחמה ניסו יהודים לברוח מהתופת ולחצות את הגבול לשוויץ. כשנכשלה הברחה ויהודים נתפסו וגורשו, הצטערו כל המבוגרים ואבל ירד על המחנה. כשהצליחו יהודים להסתנן ולהגיע למחנות הפליטים, היה זה יום חג ומצב הרוח היה מרומם.

“כך חשבתי שמתנהל העולם, זה היה נראה לי טבעי", היא נזכרת. מחלון בית הילדים נשקף הנוף הפסטורלי המקומי, הרים מוריקים ובתי עץ יפיפיים בהם גרו הגויים. כבר אז נבט החלום על מגורים בבית עץ.

לדבר בארבע שפות

עם תום המלחמה נאספו שאריות המשפחה המפוררת. בנות הדוד הבוגרות שהיו בפנימייה במקום אחר בשוויץ, חברו לאביהן ולאחותן שהיו במחנה של אליאן. אימן נספתה. גברים ממחנות אחרים חברו לשאר בני משפחתם במחנה. חלקםעלו משם לישראל.

אבא של אליאן קיבל על עצמו לחזור לבלגיה ולהחזיר את הבית למשפחה. בעזרת כספים מהדוד שהיגר לקובה סייע לפליטים יהודים לשוב לבתיהם.

“חזרנו לבלגיה. שם למדתי בכיתות ב’-ג’. אבל אז הדוד שהגיע לקובה ביקש מאבא לבוא לנהל לו את בית החרושת ליהלומים, ועברנו לקובה. את כיתה ד’ למדתי בספניולית. יידיש היא שפת האם שלי, השפה הדומיננטית אצלי הייתה הצרפתית, ובגיל עשר למדתי עוד שפה".

כעבור שנה חזרה המשפחה לבלגיה, שם חיו בשנתיים הבאות. "כשהייתי בכיתה ו’ הוכרזה עצמאות מדינת ישראל. אחרי מלחמת השחרור החליטו הוריי לעלות לישראל. בחופש הגדול הגענו למחנה ביניים בצרפת ומשם, כעבור כחודשיים, בספטמבר 1949, עלינו על אוניה ארצה. הגענו לארץ יום אחרי ראש השנה. התרגשתי וחיפשתי אדמה לנשק".

למזלם, לא נאלצו בני המשפחה להגיע למעברות. הם עלו על אוטובוס לדוד בתל אביב שהזמין אותם. לתדהמתה של אליאן כולם בדרך דיברו עברית. היא הסבה את תשומת ליבו של אביה בהתפעלות. “'הנהג מדבר עברית!', אמרתי לאבא. הנהג שמע וקרא לי ביידיש 'מיידלע, כאן כולם יהודים, כאן מדברים עברית'".

בתל אביב למדה חלק מכיתה ז’, ואז עברה המשפחה לרמת-גן. “הלכתי לרשום את אחי ואותי לבית הספר. תפסתי מהר את השפה והייתי שר החוץ של המשפחה. בעצם את האחריות על אחי, קיבלתי כבר בגיל ארבע. התבגרתי מוקדם.

"ניגשתי למנהל והסברתי לו שאני לא מתאימה ברמה לכיתה ח’, רק הגענו ארצה ולכן בסוף כיתה ח’ לא אצליח בבחינות של החטיבה. ביקשתי להתחיל שוב את כיתה ז’. המנהל הסביר לי שזה לא עובד ככה, ושאקרא להורים. אמא הגיעה וגיבתה אותי, אמרה לו שיקשיב לי.

"המנהל לא תפס את הפער בין ילד רגיל בן גילי לבין המבוגרת שהייתי, בגוף של ילדה בת שתיים-עשרה". לבסוף הסכים.

בהמשך רצתה אליאן להתקבל ללמוד בבית ספר תלפיות. המנהל שם לא שש לקבל אותה, על סמך הציונים שלה, אבל היא התעקשה. "התחננתי שייתן לי לנסות וללמוד סמסטר אחד, ובסופו שישקול שוב. השתדלתי מאד בלימודים, ובסופו של דבר היו לי ציונים טובים”.

אליאן גם הייתה זו שניגשה לרשום את המשפחה במרשם התושבים. היא ביקשה מהפקיד שישנה את שמה לאביגיל. הפקיד סירב והיא עמדה על שלה ושכנעה אותו.

כך השיגה, במאבק, את שמה העברי הרשמי, וכך השיגה כמעט כל דבר בחייה. שום דבר לא מובן מאליו.

אביגיל סיימה את לימודיה בלימודי ערב והתחילה לעבוד לפרנסתה.

סיפור האהבה המיוחד והחד עם יוסי, האיש שלה, הוא קצר וקולע. את יוסי, שנמלט גם הוא מאירופה ועלה לישראל, פגשה כשהייתה בת 20. הוא היה אז חייל בחיל האוויר. היא נפגשה אתו בלחץ המשפחה, רצתה בכלל לצאת עם חברים באותו ערב, ולא ציפתה לגדולות מהפגישה. "כבר כשפתח אבא את הדלת ושמעתי את קולו של יוסי, התרגשתי. היה זה מוצאי שבת, ויוסי הקציב לפגישה חצי שעה. יצאנו, ותוך כדי הפגישה התפללתי שישכח שהקציב לעצמו זמן. הפגישה כמובן התארכה, לשמחתי. באמצע השבוע יצאנו שוב, ובמוצאי השבת הבאה כבר ידענו שזה זה. ביום ראשון התארסנו. יוסי איש זהב, זכיתי. יש בו עוצמה שקטה ורוגע, תמיד יכולתי להישען עליו”.

משפחה חמה ויישוב חדש

אביגיל באה ממשפחה חסידית שורשית. משפחתה של אביה נמנית על חסידות וויז’ניץ, ומשפחתה של אמה מחסידות בעלז. לכן, כבר בגיל 16 שידלו אותה לחפש חתן מתאים, ובגיל 21 כבר הייתה בשלה להיות אמא, וחלמה על משפחה חמה וגדולה עם עשרה ילדים.

לזוג הצעיר נולדה כעבור זמן מה בתם עפרה ואחריה מיקי. אבל אז עמדה אביגיל מלדת. היא ניסתה להרות שנה אחרי שנה ללא הצלחה. היא שמחה מאד במשפחה שזכתה לה, אבל קשה היה לה לוותר על חלום המשפחה הגדולה. היא המשיכה לנסות בעקשנות ולא התייאשה, וכעבור שבע שנים הצליחה לבסוף להרות וללדת את בנה שאול. היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר, לא יכלה להכיל את עוצמת השיכרון מהרגע החזק הזה. “נבהלתי", מספרת אביגיל, “זה היה מאד משמעותי עבורי. הייתי אסירת תודה לקב"ה שנעתר לתפילותיי, והייתי חייבת לתת מעצמי. החלטתי להתנדב".

אביגיל עברה קורס מד"א והתחילה להתנדב במתן עזרה ראשונה, ובתוך בית חולים תל השומר. “במשך עשר שנים התנדבתי בתל השומר והקמתי מועדונים לחיילים במסגרת יע"ל (יד עזר לחולה). אבל רציתי עוד. אז התחלתי לחלום על הקמת יישוב".

משפחת בן-נון ניסתה להקים יישוב בגליל. לא הייתה אז מודעות ל’בעיה הדמוגרפית’ או ל'ייהוד הגליל’, והם נתקלו בקשיים. הם הצטרפו לגרעין שעמד לעלות לאריאל, אבל הבינו שהילדים הדתיים יאלצו לנסוע רחוק כדי ללמוד, והחליטו לוותר.

כשפגשו את רפי בן-בשט, ממקימי נווה- צוף, שהפציר בהם לבוא לחזק את היישוב הטרי, נעתרו מיד. הוא התפרץ לדלת פתוחה. הם שמחו מאד לבוא לראות את החלוצים החדשים שהקימו יישוב צעיר וחדש. “הדרך לא נגמרה. היא הייתה כל כך ארוכה. ואז, בסוף העולם, עמדה המצודה. כשראיתי את המצודה עומדת בלב ההרים מסביב, כבש אותי הנוף. ארץ בראשית, כך זה נראה בעיניי".

אביגיל התאהבה במקום והחליטה להישאר. היא ידעה שהגיעה סוף סוף הביתה.

שאול היה אז לקראת סיום כיתה ג’, ואביגיל החליטה לחכות שיסיים את שנת הלימודים בבית הספר. ביום האחרון ללימודים, ב-30 ביוני 1978, חיכתה לו עם טנדר עמוס ומוכן, מחוץ לבית הספר. “שאול הגיע עם התעודה ביד ומשם נסענו הביתה, לנווה צוף".

מיד בהגיעם הצטרפה אביגיל לפעילות נמרצת בוועדות השונות בנווה צוף ובמזכירות. היא הייתה פעילה במשך שנים ארוכות בחיי היישוב, הרגישה שיש ערך למעשה ההתיישבות החלוצי, וחשה סיפוק.

אחרי תקופת המגורים במצודה וביישוב הזמני שנבנה אז, התחילו לדבר על בניית יישוב הקבע. "הביאו כל מיני דגמים של בנייה, ואז צד את עיני דגם של בית עץ. מיד כשראיתי אותו הרגשתי הזדמנות, הרגשתי שיש פה סגירת מעגל. מאז שהייתי קטנה, חלמתי על בתי העץ היפים שהיו לגויים, אז בשוויץ, והנה נקרתה בדרכי הזדמנות לבנות בית קבע כזה, פה בישראל. אמרתי ליוסי שאני לא יודעת עדיין במה זה כרוך וכמה יעלה כזה בית, אבל אני יודעת בדיוק מה אני רוצה". אביגיל ויוסי הצטרפו לקבוצה שבנתה בנווה צוף את שכונת בתי העץ.

“היה לי בית מקסים. גרתי בהרבה מקומות בחיי, אבל אף פעם לא הרגשתי שייכות כמו כאן. הבית פה היה המקום היחידי בו הרגשתי שהגעתי הביתה. סגרתי אז מעגל, שנפתח שוב לאחרונה, בשבת כשהכל נשרף".

אביגיל כואבת אבל לא כועסת, "למדתי לא לשאול לָמָה, אלא לְמָה. אני שואלת את הקב"ה, 'מה עוד התפקיד שלי? מה עלי לעשות עכשיו?'”.

מבקשת רק כוח

כשהגיעה לאחר השריפה לראות את ביתה החרב, הרגישה שבני משפחתה ואנשי היישוב נשאו אותה על כפיים, הובילו אותה ודאגו לה.

“היישוב התארגן בצורה מדהימה. הדור הצעיר יותר מנהל את המזכירות ואת החמ"ל בצורה מעוררת הערכה. אני מרגישה שאני יכולה להניח את הראש על הכתפיים של הילדים האלה. אני לא צריכה לעשות כלום. דואגים לי".

אביגיל תמיד הייתה בצד היוזם, הנותן והמשפיע, עכשיו היא מוצאת את עצמה חסרת אונים, תלויה בחסדי אחרים. “לא הייתי במקום הזה מאז היותי ילדה במלחמת העולם. קשה לי להיות בצד הזה, אבל צריך גם ללמוד לקבל. אני מרגישה שכשאני מאפשרת לאחרים לתת לי אני מזכה אותם גם במצווה. זה אולי מה שהכי קשה לי עכשיו, ללמוד להתמסר ולתת לדברים לקרות".

את הכוח להמשיך היא שואבת מהילדים, הנכדים והנינים. היא עברה לגור למשך זמן מה אצל בנה המתגורר בנווה צוף, עד שהקרוואנים יהיו מוכנים למגורים. “הייתה לי נחיתה רכה אצל בן וכלה מיוחדת. זכיתי בכלה נפלאה. היא נותנת לי להרגיש פה כל כך טבעי ונוח. זה ממש לא מובן מאליו. הילדים והנכדים דואגים ונמצאים לצדי. יש לי בעל זהב, שבשקט שלו נותן לי כוח".

את כל הכאב היא עוצרת ואוצרת בתוכה. חייבת להיות בשליטה.

הבכי המשחרר הגיע סוף סוף רק במנהרות הכותל במקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים. זה היה במסגרת חגיגת בת מצווה שבה השתתפה לאחרונה, שכללה סיור מרגש בהדרכת הילדה בת המצווה. היא בכתה והתפללה לדעת לשחרר, לדעת לקבל באהבה ולהתמסר. שה’ ייתן לה הרבה כוח. לרגע לא עלתה בה מחשבה על הרכוש. היא התפללה רק לכוח.

בשנים האחרונות מעבירה אביגיל שיחות לבנות צעירות במסגרת הכנה לקראת בת מצווה, ומשתפת את הבנות בסיפור המיוחד שלה, שהיא מבינה שיש לו חשיבות היסטורית-לאומית, אבל גם חשיבות אישית. זה סיפור שנותן כוח, סיפור ניצחון.

כשהגיעה לראות את הבית שנשרף, הצטערה מאד על מה שלא ישוב עוד, אבל מצאה נחמה בפלא שראתה בין ההריסות והאפר. “התפעלתי מאד לראות באחת האדניות פרח חי ששרד. כמה סמלי. מצאתי גם את השלט של הבית שלנו - ‘בן-נון’, שלא ניזוק ויעבור אתנו עכשיו לקרוואן, משכננו החדש".