החברה שלי הראתה לי את חיה מושקא, בת עשרה חודשים, עם תסמונת דאון, סיפרה שהיא באומנה ושאלה אם אני רוצה לאמץ אותה, כי מחפשים לה בית. מבחינתי, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. יצחק אמר: ״למה לא?״, החברה התקשרה לסוכנות האומנה, וכך התחלנו

ילידת שנת 1943.

נולדה בסן פרנסיסקו, ארצות הברית.

נשואה ליצחק, צלם במקצועו. כיום פנסיונר.

אמא לשלוש בנות.

סבתא לנכדה.

עיסוק בעבר: עבדה בחברת התעופה בואינג, ובארגונים שונים כמנהלת חשבונות.

עיסוק בהווה: מנהלת חשבונות בחברה אמריקאית.

תחביבים: תופרת וסורגת שמיכות לתינוקות.

מוטו בחיים: "הכל לטובה".

מה היה הרגע -

שזכור לך מילדותך?

כשהייתי בת שנתיים נפטרה אמי. אבי התקשה לגדל אותי לבד, ולתקופה מסוימת עברתי לגור אצל דודתי וסבתי. אבא התחתן שוב כשהייתי בת 12. לו ולי הייתה מערכת יחסים לא פשוטה, אבל אשתו החדשה אימצה אותי. היא הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. היו לה שלושה ילדים משלה, ומעולם לא הרגשתי הבדל ביחס שלה. היא הייתה נוצרייה קתולית אבל צדיקה אמיתית.

של תובנה משמעותית?

אבי בא ממשפחה קתולית אבל לא היינו אדוקים. כשאמי החורגת נכנסה לתמונה, היא התחילה לקחת אותנו לכנסייה. אני לא זוכרת הרבה מהביקורים שם, אבל זה גרם לי לחשוב אם יש או אין א-לוהים.

יום אחד, כשהקשבתי לדרשה של הכומר, הוא אמר לנו, צאן מרעיתו, שכדי לדבר עם האל צריך לדבר איתו, שהוא המתווך. זה מאד לא מצא חן בעיניי, ובתוכי אמרתי לו: ״תשכח מזה״. הדברים הללו גרמו לי לגט כריתות עם הכנסייה הקתולית. התחלתי לחפש את א-לוהים במקומות אחרים.

של בחירת כיוון?

הייתה תקופה שהתחלתי למכור ספרי תנ"ך, בשביל להתפרנס. במכירות פגשתי את בעלי הראשון, שהיה יהודי, וכך הכרתי את היהדות. הוא גדל כקונסרבטיבי ולא היה מחובר ליהדותו, אבל אותי הרוחניות עניינה והתחלתי לשמור חגים ומצוות. יום אחד הגעתי לבית חב״ד, ומישהו שם אמר לי: ״כן, את שומרת המון מצוות, אבל את לא יהודייה". הצעד הבא היה להתגייר.

מהנישואים האלו, שהסתיימו בגירושין, נולדה לנו ילדה אחת.

של קושי?

עבדתי באחד ממוסדות חב"ד בארצות הברית שעסק בצדקה ועזרה, כמתורגמנית של פניות מישראל. שנאתי לעשות זאת, כי נחשפתי להמון סיפורים עצובים. אחד המכתבים שנחרט אצלי בזיכרון היה על ילדה שננטשה בבית החולים לאחר שגילו שיש לה תסמונת דאון. החב"דניקים הפנו אליה שליחים עם חנוכייה וסופגנייה לחגוג איתה את חנוכה, אבל אני רציתי לעלות לישראל ולאמץ אותה. הייתי בת 40, וגרושה. לא הייתי בטוחה שייתנו לי לאמץ.

של שינוי גדול?

את בעלי השני, יצחק, שידכה לי חברה טובה. תמיד אמרתי שאני לא אתחתן עם צלם, עם יקה ועם מישהו מניו יורק. הוא, כמובן, היה שלושת הדברים האלה. אבל הייתה בינינו תקשורת טובה ואהבה גדולה.

אנחנו נשואים כמעט 26 שנים, וזה עובד למרות השוני. אנחנו משתדלים להתרכז בדברים החשובים באמת.

של שמחה?

יום אחד הלכנו, יצחק ואני, לארוחה אצל חברים טובים, חב"דניקים, ששימשו כמשפחה מאמצת ואומנת לבנות עם תסמונת דאון. סיפרתי להם ולבעלי על המכתב ההוא, ואמרתי שאשמח לאמץ ילדה עם תסמונת דאון כי הסיפור הזה נגע לליבי. לא גיליתי מה קרה עם אותה ילדה שננטשה, אבל הכרתי את הבנות מלאות האהבה של חבריי, הכרתי מציאות כזו, והיא לא הפחידה אותי.

החברה הראתה לי את חיה מושקא, סיפרה שהיא באומנה ושאלה אם אני רוצה לאמץ אותה, כי מחפשים לה בית. מבחינתי, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. יצחק אמר: ״למה לא?״, החברה התקשרה לסוכנות האומנה, וכך התחלנו בתהליך. חיה מושקא הגיעה אלינו בת עשרה חודשים.

אחרי זמן אימצנו גם את בתיה, בגיל שנה וחצי. שתיהן מניו יורק, שתיהן יהודיות, שתיהן עם תסמונת דאון. אולי ההורים שלהן פחדו שזה יזיק למשפחה בשידוכים, או פחדו להכיר משהו שונה ולא נורמטיבי. אני לא באמת יודעת.

עברו 30 שנה מאז שנולדה בתי הביולוגית ועד לאימוץ. חששתי שכבר שכחתי איך מטפלים בתינוקות, אבל נזכרתי מהר מאד.

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

באחד הימים הגרוש שלי לקח את הבת המשותפת שלנו לביקור בארץ. זה גרם לי גם לרצות להגיע לחופשה לישראל, בעיקר כדי להשוויץ בפני החברים באמריקה, שגם אני ביליתי בארץ הקודש. אבל כשירדנו מהמטוס, התחלתי לבכות. הרגשתי שהגעתי הביתה. ההמשך היה עלייה ארצה. בתחילה יצחק נסע לבד כדי לחפש לנו מקום לגור בו. מכר שלו המליץ על יישובים בבנימין. הוא התאהב במעלה לבונה, בנופים ובאנשים, ובקרבה לירושלים.

הפרט שהכריע את הכף הוא השאלה האם אפשר לקלוט את תחנת השידור של המוזיקה הקלאסית שהוא מאד אוהב. כשהוא גילה שאין בעיה בקליטה, הוא החליט שנעלה למעלה לבונה.

של כאב גדול?

אחד הרגעים הכואבים ביותר בחיי היה מותה של בתיה, בגיל 14 וחצי. זה היה שבר נוראי.

בתיה נפטרה ממחלה לפני 11 שנים. מגיל קטן היו לה בעיות רפואיות, ונאלצנו לעשות לה המון בדיקות דם. למרות שהדקירה לא נעימה, היא תמיד הייתה מחייכת לרופא ומקפידה לומר לו תודה. היא שימחה את כל מי שפגשה, אהבה לנגן בגיטרה, היו לה המון חברים.

בתיה אהבה ללכת לבית הכנסת הספרדי ביישוב. היא הייתה מתיישבת על הספסל, לוקחת את הסידור ומתנועעת, ואז הייתה הולכת לבית הכנסת האשכנזי, ועושה אותו דבר. יום אחד חברה שלי רצתה להבין מה היא קוראת שם בתוך הסידור, וראתה שהיא בכלל מחזיקה את הסידור הפוך. בתיה לא ידעה לקרוא, אבל הייתה לה האהבה הזכה לא-לוהים וכוונת הלב.

של סיפוק?

חיה מושקא כיום בת 22. מדברת עברית כמו צברית, ואנגלית מעולה. זה לא רגיל למישהי בעלת תסמונת דאון לדבר בשתי שפות.

בימי שגרה, כשהיא מרגישה טוב, חיה מושקא עובדת בעמותת ׳שק"ל׳, יוצרת וסורגת. היא משתתפת בתכניות "לב בנימין" בעפרה, אוהבת לבשל ולבלות, ויש לה חברים שהיא אוהבת.

ביישוב כולם מכירים ואוהבים אותה, היא יודעת מי מתחתן, למי נולד ילד, ומעדכנת אותנו בכל מה שקורה. כשאני פוגשת ילדים קטנים ביישוב, אני אומרת להם: ״אני אמא של חיה מושקא״, והם מסתכלים עליי בהתפעלות.

יש בינינו מערכת יחסים רגילה כמו כל אם ובת. לפעמים היא אוהבת אותי, לפעמים היא שונאת אותי. בשבילי היא טעם החיים.

של חלומות לעתיד?

אני רוצה שחיה מושקא תהיה חזקה ובריאה, ותמצא את החתן שלה.

אני כבר חיה את החלום שלי, אני גרה בארץ ישראל עם בתי היפה ובעלי הנהדר, ואני מקווה שהמשיח יבוא ובתיה תחזור.