פרסומת

דלג לתוכן העמוד
סמ"ר גרינפלד יהודה
 

סמ"ר גרינפלד יהודה

נפל בי"ב באב תשס"ו

מהישוב מכמש.

נפל ב- י"ב באב תשס"ו 6.8.2006, במלחמת לבנון השנייה, מפגיעת קטיושה בכפר גלעדי.

בן 27 בנופלו.

הותיר אחריו זוג הורים, 5 אחים, אישה, ושני ילדים.

 

"לראות את הטוב" (מתוך כתבה בעיתון "חדשות בנימין"):
 

"יהודה לא דיבר על המוות", מספרת גבריאלה גרינפלד, אלמנתו, "אבל כשהיה שומע ברדיו על לוויות, והיה נשמע שהמשפחה שבורה ורצוצה מהאסון, אמר לי: תראי איך אצלנו החיים לא נגמרים אחרי אסונות, כי אצלנו יש אמונה שיש יד מכוונת מלמעלה לכל מה שקורה. שיש איזה סדר מאחורי הדברים, אפילו כשנראה שסורר תוהו ובוהו. היום, אחרי האסון שקרה לנו, האמונה היא אחד הדברים שנותנים לי כוח להתמודד".
 

חבר משותף הכיר בין יהודה וגבריאלה. הוא היה אז תלמיד בישיבת ההסדר באילת, והיא קלינאית תקשורת בשלהי הלימודים.
 

"אחד הדברים הראשונים שמצאו חן בעיניי זה שהוא היה מאוד מתחשב. הוא התייחס בטבעיות ובפשטות לחיים, גם לצדדים הפחות קלים ונעימים שלהם. כעבור חצי שנה נישאנו. אני הייתי בת 24 והוא בן 23. גרנו באלון שבות ואז במכמש. יודה חלם להיות תלמיד חכם אבל חשב שיש אנשים יותר מוכשרים ממנו בזה, והוא פנה לאקדמיה. הוא רצה ללמוד תואר שני, ולחקור משהו, לפתח".
 

יהודה למד בחטיבה במקור חיים, בתיכון ישל"צ, בישיבה הגבוהה "עטרת כהנים". הוא התגייס לצנחנים, ומשם עבר לישיבת ההסדר באילת, והמשיך לישיבת נתיבות ישראל. הוא סיים שנה ראשונה כתלמיד מצטיין בביוטכנולוגיה במכללת הדסה.
 

"כולם אהבו את יודה, וזו לא קלישאה", אומרת גבריאלה, "הוא לא היה מהבולטים בחבורה, לא הייתה לו פוזה, אבל היה לו עולם פנימי עמוק. הוא היה שקט וצנוע, אבל אנשים הרגישו את הפנימיות המיוחדת שלו ונמשכו אליו, אל טוב ליבו. היה לו ידע רחב בתחומים רבים, הוא היה פתוח ושומע ולומד".
 

זמן מה אחרי שנולדו לו הילדים, כתב יהודה בשביל אחותו ברכה כמה מילים על הילדים, במסגרת עבודת שורשים שערכה. וכך כתב: "להיות אבא מצד אחד זה קשה, דורש לוותר על דברים שאתה רוצה, לקחת אחריות, להיות סבלני גם כשאין לך כל כך סבלנות, להתמודד עם ילדה שיש לה רצונות משלה ולא תמיד הם מוצאים חן בעיניך, וגם להסתגל לזה שיש גם אמא (גבריאלה) שגם לה יש מה לומר, והרבה, בהקשר של מה לעשות עם הבת שלנו. מצד שני זה מתוק מאד, כי כיף לראות, לשחק, לצחוק, לחבק את הבת הקטנה הזו, מלאת החיים והמרץ. כיף לראות אותה מתפתחת, לראות את ה'חוכמות' שלה וכולי".
 

לסיכום איחל לה: "הרבה אושר ושמחה - שתדעי תמיד לחייך גם אם הדברים לא הולכים בדיוק לפי מה שאת רוצה - תדעי לראות את הטוב שבאילוץ ולשמוח בו".
 

"אני מרגישה שזו מן צוואה שלו", אומרת גבריאלה, "לדעת לשמוח באילוץ גם כשהדברים לא בדיוק כפי שאנחנו רוצים.
 

"הפעם האחרונה בה נפגשנו הייתה כשיצא למילואים. ליוויתי אותו לטרמפיאדה. היינו בטוחים שיחזור באותו יום, כי הייתה לו פריקת כתף, והוא הלך לראות רופא כדי להשתחרר. דיברנו בפעם האחרונה ביום שבו נהרג, ב11:48. יהודה נהרג ב-12:00. בשיחה האחרונה ביקש ממני לקבוע לו מועדי מבחנים במכללת הדסה, ואמר לי שעכשיו הם עברו למקום יותר נורמלי. ושיש צל.
 

"הילדים נותנים לי כוח להתמודד. רעיה בת שנתיים ושמונה חודשים, ורון בן ארבעה חודשים. אני רוצה שהם יגדלו בצורה בריאה ושמחה, וכדי שזה יקרה אני צריכה לספק להם אווירה כזו. הם גם ממלאים ומשמחים אותי, ואז אין לי הרבה זמן לשקוע ביגון. ובלי קשר לילדים, גם אני עצמי רוצה לחיות ולחוות את העולם. שרה שחף הגיעה לשבעה לנחם. האיש שלה נהרג במלחמת יום הכיפורים, ובנה נהרג בלבנון. היא אמרה לי: המצווה שלך עכשיו היא 'ובחרת בחיים'. וזה נכון. החברה עוזרת מאוד לבחור מחדש בחיים. אנשים שמגיעים לבקר, מתקשרים, ומציעים עזרה מכל הלב, עוזרים לי להתמודד עם הצער והבדידות. רעיה הקטנה, בתנו הבכורה, שואלה למה אבא לא לקח אותה אתו לצפון. ואמרה שאחרי שתהיה תחיית המתים ואבא יילך שוב פעם לצפון היא תגיד לו שייקח אותה". 

 

 דברים שכתבה שושי גרינפלד לאחיה, יהודה ז"ל, ביום השלושים לנפילתו בכפר גלעדי:
 

"יודהלה, אחי המתוק. האהוב. יותר משלושים יום עברו מאז אבדת לנו. מאז שכבר אין לך דמות הגוף. אייכה אחי?
 

אני מחפשת אחריך בכל המקומות על פני האדמה, ובשמים ממעל, ובתהומות רבה.
 

סימני הדרך הקטנים שהשארת לנו בדמות רעיושקה ורונצ'וק מאירים לנו קצת את האפלה. רעיושקה אמרה לי: כשאבא היה חי, הוא היה שר איתי שירים ורוקד איתי ריקודים. הוא היה מרכיב אותי על הכתפיים, ואת זה לא כל כך אהבתי. שאלתי אותה: ואיזה שירים הוא שר איתך? והיא ענתה: זה סוד שלי ושל אבא.
 

הם דומים לך ומזכירים לנו איך היית ילד קטן, ורגיש כל כך. מבקש שישירו לך שוב ושוב את השיר של אלתרמן על אליפלט, וכשניגש המלאך גבריאל למראשות אליפלט, היו דמעות גדולות ועמוקות זולגות מעיני התכלת שלך. הוא אמר: אליפלט אל פחד, אליפלט אל פחד וחיל, במרום לנו יש ממך נחת, אף שאין לך אופי במיל.
 

גם אתה אחי הטוב ודאי עושה שם נחת, במרום. בטח שמחו לקבל שם אחד כמוך. שלומפר כזה, אבל עם לב זהב. עדין ואציל נפש. עושה כל דבר לעומק ובאמת. לא מזייף. אוהב ורודף שלום, אבל גם יודע להתעקש כשמשהו חשוב לך ועקרוני. והחיוך הממזרי כשאתה זורק לחלל האוויר איזו הערה סרקסטית, עם ההומור המיוחד שלך.
 

אתה יודע מה, אחי? אי שם במרומים תצחיק גם את מלאכי השרת. תלמד אותם להשתמש בהומור. תגיד להם שכאן על פני האדמה קצנו בטרגדיות, ואנחנו דורשים שמעכשיו יראו לנו את הדרך רק בקומדיות.
 

פעם, כילד, הודעת לאימא שאתה לא מוכן ללכת יותר לבית הספר. למה? היא שאלה בפליאה.
 

כי אני הילד הכי נמוך בכיתה, אמרת לה. ובגלל שזה ככה אז אני לא מוכן יותר ללכת. לא נורא יודהל'ה, היא אמרה לך. גם נפוליאון היה נמוך, ובכל זאת הפך עולמות. וגם אתה עוד תהפוך.
 

אולי היית הכי נמוך, אחי, אבל ברוח היית הכי גבוה, כמו שהעיד עליך גם הרב קלונסקי. נגעת בעומקים של העולם ובגבהים. נוגע לא נוגע בעולם הזה, וצולל לעולמות הרוח. אחי הטוב, תמיד נראית לי איש רוח, פילוסוף כזה, והתפלאתי למה אתה מתעקש להיאחז חזק בעולם הזה. בטכנולוגיה, בחומר, ולא נותן לנשמה שלך לשורר בעולמות הרוח, שם היה נדמה שאתה שוחה בטבעיות, בחכמה, ברגישות ותבונה נדירים. אחי שלי. אולי נאחזת בעולם הזה כי הרגשת משהו.
 

היית לי מגדלור אחי. בתוך התוהו והבוהו של הארץ הזאת, על שריה ויועציה ורעיונותיהם המשוגעים והאובדניים, בך מצאתי בן שיח. אהבתי להקשיב לדברים שאמרת, אף פעם לא דיברת בסיסמאות, תמיד היה שם הקול המקורי שלך, הפנימי, המוסר היה לך נתיב מואר, ברור, והלכת בו בשקט שלך, רועד פנימה מהסערות של ארצנו המסוכסכת, מנסה להוביל קבוצות אל גוש קטיף הנצור, או לעלות לחומש רגע לפני החורבן, כדי לנסות ולהציל משהו, כדי שהארץ תפסיק לאכול את יושביה.
 

אחי הטוב.
 

אני אלמד למצוא אותך, גם עכשיו כשאין לך יותר דמות הגוף. נלמד כולנו, כל המשפחה, ונלמד גם את ילדיך להקשיב לדרכים המיוחדות בהן אתה מדבר אלינו עכשיו, גם בלי קול ממשי. אנחנו בנים של עם הנצח, עמנו חידש בעולם את האחדות והאינסופיות. אז אנחנו יודעים אחינו הטוב שלא אבדת, שאתה פה איתנו במימד כלשהו. ונלמד להקשיב לקולות. וגם את הילדים שלך נלמד לשמוע איך אתה מדבר אליהם מעכשיו בדרכך המיוחדת.
 

אתה איתנו. ממשיך איתנו בנתיבי הארץ המיוסרת הזאת. אתה לא בשום מקום, אבל אתה בכל המקומות.
 

אומרים שהעולמות העליונים והתחתונים מקבילים. שירושלים של מעלה מתנהלת על פי הבחירות שלנו כאן בעולם הזה, עולם הבחירה החופשית. 
 

מי שיש לו כל כך הרבה אוהבים על פני האדמה, כמו שיש לך והיו לך גם בימי חייך, בטח גם יש לו במרומים.    
 

נוח בשלום, אחי. אתה בטח יושב שם ועטרה לראשך היפה. נוח בשלום אחי הקטן, האהוב. אני מנשקת אותך. לעולם לא נשכח אותך. נלך איתך יד ביד. אתה איתנו. וניפגש עם בוא המשיח, או קצת לפני כן."
 

 

 קווים לדמותו של יהודה הי"ד 
 

 

שקט – היה מאד שקט ובלט בשקט שלו, זה היה שקט של מלאות, של עומק שקט שיש בו אמירה, עם השקט היה חבר טוב והיה הרבה עם חברים. 
 

פשטות ונעימות - על אף שהיו לו ידיעות רבות בתחומים רבים היה איש שיחה נעים ויכל לפתח שיחה "בגובה העיניים" עם כל אחד- גדולים וקטנים, משכילים ופשוטים, דתיים וחילוניים. 
 

רודף שלום – היה מתרחק ממריבות וכאב לו לראות מריבות, היה מוכן לוותר הרבה כדי להשכין שלום במשפחה ובכלל . 
 

משפחתיות – אהב מאד את המשפחה. בכל השנים בצבא ובישיבה דאג לשמור על קשר רציף עם בני המשפחה המיידית והמורחבת. הקפיד להתקשר כל יום שישי להורים ולסבתות. אחרי שהקים משפחה משלו, השקיע מאד בבית גם בצד הפיזי וגם בצד הרוחני. היה שותף מלא לעבודות הבית ושיחק ולימד הרבה את רעיה ורון.
 

רצינות ועומק – כל דבר שהוא עשה הוא עשה עם כל הלב ובהשקעה רבה, כל דבר שלמד או יצר היה עם מחשבה איך הכי נכון לעשות אותו גם דברים שאנשים אחרים היו עושים "כדי לצאת ידי חובה".
 

חריצות ועקשנות – הוא השקיע המון בכל מה שבחר לעשות זה בלט בלימודים אבל גם בדברים רבים אחרים היה לו חשוב מאד להצטיין וגם דברים שלא באו לו בקלות היה מתאמץ ומתעקש עד שהצליח.
 

תלמיד חכם – אהב מאד ללמוד תורה והשתדל לחיות לאורה למד שנים רבות בישיבה וחבריו ורביו העידו עליו שהיה תלמיד חכם.
 

ענווה - הוא לא החזיק טובה לעצמו, לא החשיב את עצמו יותר מאחרים ובהרבה תחומים התייחס לאחרים כאל מבינים ומוצלחים גם אם הוא היה טוב לפחות כמותם.
 

התנדבות - נרתם והתנדב לכל מעשה טוב. 
 

טיולים – טייל המון אהב מאד סנפלינג ואת מדבר יהודה אבל טייל בכל הארץ עם המשפחה ועם החברים היה הרבה פעמים היוזם והדוחף של הטיולים.
 

עיניים – היו לו עיניים כחולות גדולות שבלטו מאד.
 

חיוך וצחוק – היו לרב נסוכים על פניו. 
 

חיות וחיוניות - למרות הרצינות היה בו משהו מאד זורם וחי וחינני שגרם לזה שהיה כיף לכולם לשהות במחיצתו. 
 

ספרים – אהב מאד לקרוא כל דבר ובכל מצב.

 

שירים שנכתבו לזכרו של יהודה

 

(פורסם באתר "צורה"  תחת השם הספרותי "בת של מלך", לעילוי נשמת הקדוש יהודה גרינפלד שנרצח עקד"ה ביב' באב התשס"ו בכפר גלעדי.)
 

עיני התכלת שלך, השואבות פנימה

השקט, הרוגע

הענווה

כמו הים הזה,

שנמצא שם למטה,

מביט לשמיים

מביט בשמיים

שואף להגיע, להתחבר אליהם

עיני התכלת המביטות למעלה,

בשקט, בענווה, שואפות להתחבר אליהם, לשמיים, למעלה

 ירד דודי לגנו, ללקט שושנים,

ירד באהבת אין קץ לילדיו, פרחיו העדינים,

ליקט גם אותך, יהודה,

השאיר את ילדיך יתומים.

ליקט גם אותך, הושיבך לידו, שם, בגנזי מרומים.

 


("ואיננו, כי לקח אותו אלוקים", בראשית,ה,כדמאת יונה, פורסם בכ"ד טבת תשס"ז14/01/2007)

את ה' התהלך,פשוט ותמים.
ואיננו,כי לקח אותו האלוקים.

עינים טובות,חיוך אדמוני
כזה הוא גיסי הצעיר, אין שני.

צדיק וחסיד,את ה' הוא עבד
זכה להביא לעולם בן ובת

לא ראה עמל,ואוון לא הביט
בחג החרות הכניס בנו בברית.

וחלפו ,לא יותר מחודשים ארבעה
ואיננו, אותנו היכתה הזוועה.

עליך אזעק צעקה בודדה:

אייכה ,גיסי הצעיר יהודה ? 

 

סמ"ר גרינפלד יהודה