פרסומת

דלג לתוכן העמוד
טוראי יוגב אריה
 

טוראי יוגב אריה

נפל בה' בניסן תשס"ג

 

מהישוב דולב.

נפל בעת מילוי תפקידו ביום ה' בניסן תשס"ג 6.4.2003, והוא בן עשרים.

הותיר הורים, שישה אחים ושלוש אחיות.

 

אריה, בן מרדכי ורחל. נולד בירושלים ביום ה' בסיוון תשמ"ג (17.5.1983), ערב חג השבועות.


אריה, הבן השלישי במשפחה, נקרא על שם סבו אריה בן-צבי, תלמיד חכם בעל שיעור קומה בידיעותיו, בלמדנותו ובמידותיו, שנפטר חצי שנה קודם לכן. אריה היה תינוק יפה תואר שהרמוניה עדינה נסוכה בתווי פניו. ילד שקט ונעים היה, מעולם לא הסתכסך עם אדם ולא נקלע למריבה. נפשו העדינה ואישיותו המיוחדת בלטו ובאו לידי ביטוי בפנים שונות מקטנותו ועד יומו האחרון.


אריה החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "נועם בנים" בשכונת קריית משה בירושלים. הוא אהב את חבריו והם אהבו אותו. בעל כישרון ובור סוד היה בלימודיו, בבית-הספר ובבית. הוא הרבה לקרוא ספרות יפה ונהג ללמוד מספרים באופן עצמאי. תענוג היה ללמוד אתו בערבי לימוד של אבות ובנים שהיו נהוגים בבית-הספר היסודי, כך מעיד אביו. באותם ימים הצטרף אריה לתנועת הנוער "אריאל" והכיר חברים שעמדו על מידותיו הטובות וחיבבו אותו מאוד. מאוחר יותר החל ללמוד נגינה ואז התגלו כישרונותיו המופלאים בתחום זה. הוא למד בהנאה עצומה עד ששרי פבלוב, מורתו, חשבה שמכאן ואילך, הודות לכישרונו הרב, הוא יכול להמשיך ללמוד בעצמו. אריה הכיר למורתו תודה על השיעורים שהסבו לו נחת רבה, ובגיל עשר כתב לה שיר המלווה בצלילים. וכאשר כתב עבודה על התפתחות המוזיקה, הסביר במילותיו שלו כי בנגינתו יש "ביטוי של טוהר הנפש ועיצוב הנשמה".


אביו מספר, כי פעם התיישב ליד הפסנתר בבית-האבות "ברט" וכל הקשישים התאספו וביקשו שיוסיף לנגן כי כה שמחו בנגינתו. צלילי האורגן, ומאוחר יותר גם צלילי הפסנתר, ליוו את אריה ואת בני משפחתו לאורך השנים. יש שהצליחו להפיג במעט שעות של עצב, ויש שזכו בני המשפחה ליהנות מהצלילים עם צאת השבת, מיד בתום ההבדלה, כצלילים הנובעים מתוך הנשמה.


אך שנות התבגרותו של אריה לא היו קלות. בכיתה ט' בחר ללמוד בישיבה התיכונית בבית אל. גורמים שונים טרדו את נפשו הרגישה שלא הצליחה למצוא לעצמה מנוחה. אריה התעקש לעבור לישיבה התיכונית "חיספין" ברמת הגולן, ישיבה שלמדו בה אחיו הבוגרים. מוריו חשו שלאריה עולם פנימי חסוי, וכי מצוקות שונות מטרידות אותו, והשתדלו מאוד לסייע לו. חבר קרוב מאותן שנים מעיד: "... באופן כללי, אריה לא קיבל את החיים כמו שהם, תמיד רצה הלאה, תמיד רצה אחרת".


באותה תקופה, והוא אז בן שש-עשרה, עברה המשפחה להתגורר ביישוב דולב. אריה קידם את המעבר בלב חפץ, ושמח שתהיה לו פינה קטנה משלו. בחדרו הקטן היה מאזין למוזיקה שאהב ושוקע היה בקריאה ללא הפרעה. אך אריה גם ידע לתת מעצמו ולהשפיע מטובו על אחרים. מתוך רגישות ותבונה ידע לגעת בלבותיהם של האנשים, לשמוח ולשמח. מעבר לכך, נאמנותו לכל מי שהיה קרוב אליו הייתה ללא סייג. היו בו פתיחות ורצון לקבל ולהכיר, ובעיקר לאהוב אנשים. בשנים אלו היה אריה חבר בתנועת "בני עקיבא" ותקופה מסוימת הדריך בסניף התנועה בדולב. חניכיו, הילדים משבט "מעפילים", אהבו אותו מאוד, שאבו מהחום שהקרין ושתו בצמא את הסיפורים שסיפר להם. אריה אהב את האנשים בדולב, וכאשר היו פונים אליו בבקשה לעזרה, היה נענה תמיד בנעימות, במאור פנים ובחיוך. מלא וגדוש היה אריה, ונפשו נוסקת לגבהים שאין איש מגיע עדיהם.

לקראת כיתה י"ב החליט אריה בהמלצת מוריו ללמוד למבחני הבגרות בבית-ספר אקסטרני בירושלים. לצורך כך ריכז את כישרונותיו המבורכים ושאב סיפוק מהצלחותיו. במקביל ללימודיו עבד במכולת בדולב וגם כאן חש שביעות רצון מרובה.

כאשר הגיעה העת להחליט על דרכו הצבאית, הייתה ההחלטה לא קלה עבורו ולוותה בהתלבטויות רבות, עד שבחר להתגייס במסגרת ישיבות ההסדר. בתחילה למד בישיבת ההסדר בנווה דקלים ומשם עבר ל"ישיבת הכותל" בירושלים. רבותיו העידו כי בעת שלמד, היה מהמקשיבים, היודעים והמסכמים היטב את הנלמד.

לאחר כשנה של לימודים, בסוף חודש יולי 2001, התגייס אריה לצה"ל במסגרת "ההסדר". הוא הוצב בחיל מודיעין שדה ויצא לקורס תצפיתנים בבית-הספר למודיעין וסיור בצאלים. המסגרת הצבאית לא הייתה קלה עבורו, אך הוא השתדל לעמוד במשימות ככל יכולתו, עד כי חבריו לא חשו בקשיים העוברים עליו. יתר על כן, בתקופת לימודיו, כמו גם בעת שירותו, השתדל לסייע לאחרים שחש כי הם שרויים במצוקה ועם מעטים מהם, אף חלק משהו מעולמו שלו.


בחורף תשס"ג עבר אריה לשרת כסמל מבצעים ביחידת מודיעין חדשה - גדוד "ניצן" - גדוד האיסוף של פיקוד המרכז במחנה עופר. השירות בצה"ל היה חשוב לו והוא חיפש דרכים להתקדם בתפקידיו, אך קשיים נפשיים מנעו ממנו לממש רצון זה. מפקדיו בגדוד, שהיו מודעים לקשייו, השתדלו לתמוך בו וידעו להעריך את סגולותיו הרוחניות ואת העומקים האינטלקטואליים שניחן בהם. מספר קצין המבצעים של היחידה: "כשהייתי מגיע לחמ"ל בלילה הייתי רואה אותך יושב, קורא ספר ושוקע בו כל כך, שלפעמים לא היה בשבילך עולם אחר מאשר הספרים. השיחות אתך היו שיחות מרתקות, בעיקר בגלל העובדה שהשקפת עולמך הייתה כל כך מרתקת ולכל דבר שהאמנת בו הייתה סיבה, וגם אם לא הייתה - היית ממציא לך אחת".


אריה נפל בעת מילוי תפקידו ביום ה' בניסן תשס"ג (6.4.2003), והוא בן עשרים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים, שישה אחים - עדיאל, איתן, אורי, יוסף-חי, עמיחי ונחשון ושלוש אחיות - עטרת, חן ורננה.


אביו של אריה ספד לו בהלווייתו: "... באריה שלנו היה רק טוב ועדינות רבה ביחס לזולת, לא היה בו אפילו חלקיק של רוע כלפי אחרים. היו רגעים של צחוקים שזכורים מאוד לחבריך ולאחיך, אך לא על מנת לפגוע, אלא על מנת לגרום לאווירה טובה. ... אריה, מיוחד היית, נשמה מיוחדת שירדה אלינו לפיקדון של עשרים שנה, התמלאה בשליחותה ונפרדת מאתנו. מיוחד היית ובוודאי שלא תמיד ידענו לפענח צפונותיך. ... נזכור אותך בעדינותך, בידענותך, בטוב לבך, בצלילי חייך, אותם ביטאת בהרבה קריאה ובנגינתך בפסנתר. עוד לא הכול מובן לנו, הנסתרות לה' אלוקינו. מקומך כעת בשמים לפעול שם, בעולם הזה כפי הנראה לא הייתה לך מנוחה, והפיקדון נלקח מאתנו. ... לך בשלום, אריה יקר שלנו, ותנוח בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימים".

סבתו של אריה, אלישבע וגנברג, ספדה לו: "... סערות נפש התחוללו בך, וייחלנו שתגבר על משברי המים הסוערים של גיל הנעורים. אך גם בימים של סער, גילית הבנה רבה לנפשו של אדם, אהבה ויחס חם לנוער. אבא ואימא סיפרו באיזו תבונה וסבלנות שוחחת עם חבר שהיה נתון במשבר קשה. ואכן חשבו שיועדה לך דרך של מחנך, של מי שמסייע לאדם במשבריו ובסבלו. ... האמנת בשלום וציפית לו. אך השלום בנפשך רחק ממך, פחדים רחוקים גברו על קומתך הרוחנית. ואנו תפילה שהיושב במרומים ימצא לנשמתך היקרה מנוחה נכונה. ואנו נזכור אותך, אריה, את אהבתך את הצלילים, את הבנתך את נפש האדם, את טוב לבך, רוחב דעתך וחיוכך מאיר הפנים".


במלאות שלושים יום לנפילתו נשא האב דברים: "אריה בחר בחיים. במרחבי החיים האינסופיים, שם מצא כפי הנראה את השלום והמנוחה הנכונה על כנפי השכינה. ... מותך הוא כפי הנראה חלק מההתמודדויות אותם עלינו לעבור, ואנו שואלים את עצמנו - מה החי צריך שייתן אל לבו? לזכור את טובך אריה ולא לשכוח, להתמודד ולהתחזק ולא לשקוע".


במכתב הניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון: "על אף שהותו הקצרה ביחידה, ראו באריה מפקדיו חייל פיקח ואדם נבון. אריה תואר על ידי חבריו כאדם שהפגין רגישות רבה ואשר ערך החברות הנחה אותו במעשיו".


מפקד היחידה כתב למשפחה: "אריה, שירתת בגדוד כחודשיים בלבד. הגעת אלינו עם רצון עז להמשיך את שירותך כלוחם לכל דבר ועניין למרות מגבלותיך הרפואיות שמנעו זאת ממך. פעלת על מנת למלא את תפקידך על הצד הטוב ביותר במחלקת המבצעים תוך שאיפה מתמדת לחזור למסלול הלחימה בהקדם האפשרי. שאפת ללכת בדרכים בהם צעדו בני משפחתך ושלאורם חונכת, אך דרך זו נקטעה באיבה. מי ייתן ותנוח על משכבך בשלום".


באביב תשס"ד, לקראת יום השנה הראשון לנפילתו, הוציאה משפחתו של אריה את חוברת הזיכרון "מנגינת חייו". בחוברת מכתבי פרידה ורשימות לזכרו וכן תמונות מאבני דרך בחייו.


מ"פ המפקדה בגדוד "ניצן" כתב: "... לראות בחור צעיר, פילוסוף מדהים עם ידע ויכולות שלא לפי גילו, זה הזיכרון הכי טוב שיכולתי לקבל ממך. לעתים חיפשתי את הפגישה אתך על-מנת להגניב בין הדברים שאלה לבעיה שהטרידה אותי. היה לך כישרון מעולה למצוא תשובות מקוריות, והיו עוד הרבה דברים שאת כולם אני אזכור. ... אמרו חכמים: 'מי שנשמתו בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעולמו הרוחני' - ולך היו עולמות שלא הכרנו. יהי זכרך ברוך".


חבר מהגדוד כתב שיר: "גלים גלים זה בא, ולא הולך / כמו בתוף ענק זה מכה בך / נכנס, ולא יוצא. / שבבים של זיכרונות עוברים בך / והרגשה עדינה של אשמה / חונקת קצת בגרון, / והכי קשה / הגעגוע, / שמתהדק מיום ליום ולא מרפה. / השקיעות - עצובות לי. / ולזריחות... אין טעם. / למה הלכת ממני?".


חבר ילדות כתב לזכרו של אריה: "באריה היו הרבה תום וישרות, ואין ספק שהם עזרו לו לקבל את אותם ערכים נעלים שהנחילו לו משפחתו ושאר הסובבים אותו. ילד שכיבד את הוריו, שאהב את חבריו ועזר להם, ילד עם אהבת ארץ ישראל. ילד טוב, שנשאר עם תמימותו החיובית לאורך שנים רבות. ... אריה שאני זוכר, זה אותו אריה שהכרתי בילדות, עם כל הטוב והתמימות שהיו בו. ... אין לי ספק שגם בהגיעו לישיבה של מעלה, מקוים בו הפסוק '... זכרתי לך חסד נעוריך...' וזכות ילדותו הנפלאה עומדת לו".


משפחתו של אריה הנציחה את זכרו בפעולות נוספות: בלימוד תורה, בפעילויות לנוער ובמעשי חסד. עץ זית על שמו ניטע בגן הזיכרון לחללי גדוד "ניצן" בקיסריה; יאיר ריס, חבר בישיבת "ברכת יוסף" שבאלון מורה, הקים גמ"ח ספרי קודש לעילוי נשמתם של אריה ושל רועי אורן, לוחם שייטת שנפל בשכם.

 

טוראי יוגב אריה