פרסומת

דלג לתוכן העמוד
סמ"ר קינן אביהוא
 

סמ"ר קינן אביהוא

נפל בכ"ח באלול תשס"ג

מהישוב שילה.

ביום כ"ח באלול תשס"ג 25.9.2003 נפל סמ"ר אביהוא קינן בקרב באזור נצרים.

בן עשרים-ושתיים במותו.

הותיר אחריו הורים וארבע אחיות.

 

בן חנה ומשה. נולד ביום כ"ז באדר ב' תשמ"א (2.4.1981) בתל אביב. בן בכור לחנה וילד שלישי למשה. שתי אחיותיו, מירית ונעמה, קיבלו אותו בשמחה גדולה ובאהבה רבה.
 

כבן ראשון לאביו לאחר שתי בנות, כבן בכור לאימו וכנכד ראשון - זכה אביהוא לפינוק רב בילדותו. הוא היה ילד סקרן ונבון מאוד, אנרגטי וחברותי, מוקף תמיד בחברים רבים. הגננת אסתר מספרת שהיה "פצצת אנרגיה": "ילד מתוק עם שיער דק שחור ועיניים חומות חכמות הבולשות לכל עבר, בודקות ובוחנות כל פינה, וכל ילד בסביבה. ראיתי את הכמיהה שלו ללמוד ולהבין כל דבר. כאשר יצא לחצר הראה כוח מנהיגות וכל הבנים הלכו אחריו. החיוך לא מש מפיו וכולם אהבו אותו. בכל נושא שעליו שוחחנו בגן הביע את דעתו לחיוב או לשלילה."
 

אביהוא, ילד מאוד מיוחד, טוב לב וכריזמטי, בלט מגיל צעיר באופן טבעי ובלי להתאמץ ומשך אליו את תשומת הלב.
 

אביהוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "דיזינגוף" ובבית-הספר התיכון "צייטלין" בתל אביב. המורה שרון כותבת: "את אביהוא תמיד אזכור עם החיוך הזוהר, העיניים הנבונות, השובבות וכושר המנהיגות, שבלט כבר בהיותו בכיתה א'. תמיד במרכז העניינים, סביבו התגודדו כל הילדים, שתו בצמא כל מילה וסרו למרותו. הוא ידע מה הוא רוצה ותירגם זאת למעשים. קל היה לאהוב אותו למרות מעשי הקונדס שהיה 'מפעיל' בשיעורים. אביהוא היה ילד פתוח שתמיד סיפר חוויות מהווי הבית. כמה גאה היה להיות הבן היחידי במשפחה בין אחיותיו. סיפורים רבים נשזרו אודות אביו הנערץ ואמו האוהבת, הדואגת והמגוננת. קשה היה לכעוס עליו, כי תמיד חיוכו הכובש ותשובותיו המקוריות הכניעו את כל המקטרגים. לאביהוא נכון עתיד מזהיר, דבר שניכר מחוכמתו ומקוריותו. נזכור תמיד את חיוכו, את טוב ליבו, את אהבת החיים ונמשיך את דרכו."
 

במרוצת השנים נולדו למשפחתו עוד שתי אחיות, תמר ומיכל. כל אחיותיו אהבו והעריצו את האח היחיד היפה, השרמנטי והחכם והרעיפו עליו אהבה.
 

בן עשר היה כשהציל את חייה של מיכל, אחותו הפעוטה, בימי מלחמת המפרץ, כאשר היה היחיד שהבחין והבין כי היא נחנקת בתוך הברדס.
 

כשמלאו לו 14 שנים עברה המשפחה לשילה. החבורה בשילה חיבקה אותו חיבוק חם ואוהב ומיד הוא נקלט והפך לחלק בלתי נפרד ממנה. הוא המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון במבשרת ציון ובישיבת "תקוע".
 

אביהוא היה לספורטאי מצטיין ושיחק בקבוצת "מכבי תל אביב" בכדורסל לנוער, זכה במדליות באתלטיקה קלה על ריצה למרחקים קצרים ופיתח את כושרו הגופני על-ידי הרמת משקולות. בעת שירותו הצבאי הצטיין ב"ספרינטים" - ריצה למרחק קצר מאוד - ובהורדת ידיים.
 

בנובמבר 2000 התגייס אביהוא לצה"ל, עבר בהצלחה גיבוש של פלס"ר "גבעתי" וקורס חובשים, והיה לחניך מצטיין בקורס לוחמה בטרור, קורס קשה מאוד, בן 6 חודשים אינטנסיביים של לוחמה וקרב מגע. אביהוא חזר ליחידה ולחם עם חבריו לצוות בפעולות שכללו פריצות לעצירת מבוקשים וסיכול פיגועים, בתקופה סוערת של פיגועים רבים ברחבי הארץ. הכוח הפורץ מנה כשישה לוחמים ואביהוא היה תמיד בזוג הראשון שפרץ והראשון בזוג. אביהוא עשה זאת בנחישות, באומץ לב, חדור בתחושת שליחות ואמונה גדולה בעשייתו להצלת עם ישראל.
 

ליאור צרפי מספר על מעצר שני אחים סוחרי נשק: "אביהוא היה אלוף בניהול הנסיעות: בכל יציאה לפעולה ובמיוחד לפעולות מסובכות ומסוכנות, המתח היה רב ומעיק. כל אחד מאיתנו מכונס בעצמו ובהרהוריו הכבדים. אביהוא לא איפשר זאת. כל הדרך היה מריץ צחוקים, מספר בדיחות בלי סוף, מרביץ חיקויים של כולם, שר שירים ומכניס את כולנו לאווירה של התלהבות ושמחה. בסופו של דבר כולנו שרנו וצחקנו. ופתאום ברגע המדויק, כשהגענו ליעד, אביהוא השתנה מקצה לקצה! בבת-אחת, כמו בסכין חדה, פניו הרצינו, שרירי גופו נמתחו דרוכים למשימה וכל-כולו מכוון ומדויק... כשכולנו כבר היינו מוכנים ליציאה, אביהוא עצר אותנו לעוד רגע, ל'נוהל קרב אביהוא': כולם קראו 'שמע ישראל', מנהג שאביהוא הרגיל בו את כולנו. הוא הקפיד על קריאה זו וכולנו צייתנו לו כרגיל. לאחר שמבוקש אחד נורה ביקשנו מהמבוקש השני לזהות את גופת אחיו. הוא מירר בבכי. אביהוא העיר שהיה זה אכזרי מדי לתת לאיש לזהות את גופת אחיו. זה היה הצד המוצנע יותר של אביהוא. הפן הרגיש, האנושי והעדין שלו, שלמרות הכוח והלחימה נשאר טהור ואצילי."
 

יום לפני נפילתו, אביהוא הדריך ואימן שתי קבוצות של פרוייקט "אחרי לגבעתי". בסוף היום, לאחר הדרכות שונות, ציינו הנערים את התרשמותם העמוקה והמיוחדת מאביהוא.
 

ביום כ"ח באלול תשס"ג (25.9.2003) נפל סמ"ר אביהוא קינן בקרב באזור נצרים והוא בן עשרים-ושתיים. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בשילה. הותיר אחריו הורים וארבע אחיות. בשורות הכיתוב האישי על מצבתו נחקק: "עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים."
 

בתעודת ההערכה שהעניק האלוף דן הראל לבני המשפחה נכתב: "ב-25.9.2003 במהלך מבצע מעצר מחבל מבוקש במחנה הפליטים אל בוריג', ולמרות שלא היה חלק אורגני מהכוח, תיפקד סמ"ר אביהוא קינן ז"ל כמפקד חוליית פריצה וסריקה אשר סגרה על בית המבוקש וביצעה את הפריצה לבית. אביהוא עמד בראש הכוח הפורץ, סרק את הבית וזיהה סימני בריחה של המחבל. הוא הוביל את הכוח שבפיקודו למרדף אחרי המחבל לקומה השנייה של הבית. אביהוא פרץ ראשון למרחב בו שהה המחבל ובקרב שהתפתח נפגע ונהרג. בהליכתו בראש הכוח הפגין סמ"ר אביהוא קינן ז"ל מסירות רבה, מקצועיות, אומץ לב ודבקות במשימה ובכך הפגין התנהגות ערכית הראויה להערכה רבה ולחיקוי."
 

אמו של אביהו כותבת לו: "אביהוא אהובי, בן יקר שלי! התפללתי לבן בדיוק כפי שהיית ועל כן אני מודה לה' שנתן לי אותך במתנה לעשרים ושתים שנים בלבד. כחנה התל אביבית, התפללתי לבן עם כיפה גדולה וברוך השם קיבלתי בן שהפך להיות לגבר יפה תואר וחזק כל כך ויפה גם בנשמתו. גופך החסון והעוצמתי שימש כלי לנשמה גדולה עוד יותר וליכולת נתינה, שיש בה גם יכולת קבלה, היכולת לקבל מהקב"ה ולתת לכלל. יכולת זו התבטאה אצלך במעשים רבים: בהגנה על חבריך, בעזרה לחלשים ממך. התחלת בכך בחברת הילדים בבית-הספר והמשכת בזמן לחימה נגד האויב. בנאמנות בלתי מתפשרת הלכת עד הסוף. במסירות נפש. היתה לך אמונה תמימה ופשוטה בקב"ה."
 

אביו של אביהוא מספר: "היום שבו נולד אביהוא היה היום המאושר ביותר בחיי. אני זוכר כשהאחות הוציאה אותו מחדר היולדות וראיתי אותו הרגשתי חום כזה בכל גופי ואושר עילאי שקשה לתאר אותו במלים, החלום שבחלומות שלי התגשם, יש לי בן זכר, כזה גדול וכזה יפה. כבר בשבת הראשונה התחלתי להכין את הבר-מצווה שלו, נדרתי נדר שאני אלמד אותו לבר-מצווה ולא אחר. והנה עברו 13 שנים וזכיתי ללמדו ולחגוג ביחד עם כל המשפחה את הבר-מצווה, יום מיוחד במינו. יום הגיוס - יום ההשבעה מול הכותל, אני זוכר שגם אני הייתי חייל. אבל איזה חייל אביהוא? קרבי, סיירת "גבעתי", טקס סיום קורס חובשים קרביים! איזה יופי. אך כמובן שיא השיאים חניך מצטיין של קורס הלוט"ר. באותו יום אמרתי לו שאני האבא הכי גאה בעולם והרגשתי שדברי ריגשו אותו במיוחד. והיום הכי עצוב בחיי, זה היום שבו נפלת בני היקר. למה אני לא במקומך בני היקר!?!?"
 

מירית, אחותו הבכורה, כותבת לו: "אביהוא, אחי הקטן, ברגע הראשון שהודיעו לנו שאתה פצוע, הבנתי מיד כי אינך. היה לי ברור שאתה לא יכול רק להיפצע, זה חייב להיות הכל או לא כלום. עיקרון זה ליווה אותך כל חייך. אם להיות חזק - אז להיות החזק ביותר. אם לחזור בתשובה - אז להיות הדוס הצדיק ביותר. אם ליהנות - אז לבלות עד אור הבוקר. ואם להיות חייל - אז כמובן, להיות החייל הקרבי ביותר. כל דבר עשית בגדול, בתעוזה ובעוצמה ובכל זאת בשקט, ידעת למצות כל דבר על תכליתו."
 

נעמה אחותו כותבת: "יש לנו טקס פרידה משלנו. אנחנו ציניים. נפרדים בחיבוק ונשיקה וצוחקים שאולי זו הפעם האחרונה. בלילה האחרון לחייך הלכתי לסרט. מישהו מת בסרט. אני בוכה. 'למה את בוכה?' 'אני בוכה כי אני פוחדת שאחי ימות.' למחרת אני לא מאמינה שאמרתי את מה שאמרתי. למחרת אני לא מאמינה שאמרו לי את מה שאמרו לי."
 

אחותו תמר כותבת: "אביהוא, אח שלי מתוק, בן יחיד בין ארבע בנות. לא הפסקנו לדבר עליך, כמה פינקנו אותך, כל הזמן רק חיבוקים, נשיקות. כמה אהבה יש בנו שאין לה לאן לפנות... לוחם שלנו! כל דבר עשית בכל כך הרבה כוח ועוצמה, אנשים אמרו שהם לא הכירו אדם חזק כמוך. איך נפלו גיבורים? איך כל הכוח אזל ממך..?"
 

מיכל, אחותו הצעירה, כתבה והלחינה לזיכרו את השיר "אביהוא": "הוא היה גיבור הוא אף פעם לא פחד/ הוא היא המגן, הגדול החזק/ בן אדם כמו אביהוא היה רק אחד/ נשמה שעלתה ממש לפני ערב חג// כשהוא לחם הוא לחם עד הסוף/ וכולם ידעו שהוא הכי טוב/ למה תמיד הטובים הולכים/ והם עוד כל כך צעירים// שם במרום יושב אלוקים על כיסא הכבוד/ ולידו בנינו הנעקדים/ אביהוא, בבקשה עלינו שמור/ כוחותינו תמים// אנחנו מצדיעים לך אביהוא/ כי גיבור כמוך באמת לא היה/ יום אחד תחזור ואז נחבק אותך/ ונאמר לך מה שתמיד אמרנו/ אנחנו אוהבים אותך."
 

סא"ל עופר, מפקד היחידה, כותב: "אביהוא התאפיין באומץ ליבו במהלך שירותו ביחידה והצטיין בכל אשר עשה. הוא האמין בדרך שבחר בה ואמונה זו היתה המקור להשקעה ולנתינה שבזכותן התבלט... כאשר נדרשתי לבחור את מש"ק הטרור של הסיירת שעליה פיקדתי, בחרתי באביהוא ללא היסוס. ידעתי כי ימלא את תפקידו ביסודיות ובמצוינות שאיפיינו אותו בקורסים שעשה."
 

מפקד פלגת פלס"ר "גבעתי", חזי נחמה, כותב למשפחה: "גידלתם עץ נדיר בנופי ארצנו עם שורשים עמוקים של אהבת עם, ארץ, תורה וחברה. עם רעות ושמחת חיים ששום מחבל לא יוכל למחוק. כשעץ זה מגיע לשיא תפארתו יורד המלך לגנו ולוקט משושני הגן. גם אני במקומו הייתי רוצה את אביהוא שם לידי נגד כל המשטינים והמלעיגים... אנו נמשיך לפרוץ, כי אביהוא פרץ. נמשיך להוביל, כי אביהוא הוביל. נמשיך להצטיין, כי אביהוא הצטיין. נמשיך להיות גיבורים, כי אביהוא היה גיבור - וגבורה זו היא היא הגבורה האמיתית. מי שלא היה בסיטואציה של הובלת כוח תחת אש לא יבין עד כמה אביהוא היה גיבור, לא בקלישאות אלא במעשה. נמשיך לחיות כי כך רצה אביהוא."
 

אברהם זרביב, חברו למחלקה, כותב: "אביהוא היה מצד אחד אגרסיבי ועז שאין כדוגמתו, עקשן שאין כמוהו, את התכונות האלה ניתב לבניית מודל לחייל הישראלי ולגבורתו. אביהוא היה מכונת לחימה בעוצמה נדירה, היה לו כוח התפרצות מדהים. מצד אחר, היה אביהוא רגיש, חברותי, מלא שמחת חיים, מלא הומור ומעשי קונדס... אביהוא לימד אותנו מהי מסירות נפש מוחלטת."
 

שמואל וינברגר, פקודו של אביהוא, מספר עליו: "לכל מקום שאליו הגיע אביהוא הוא הפך למרכז העלילה ושלט על כל המתרחש בסביבתו, וכל פעם כשזה קרה זה הצחיק אותי. אביהוא עשה דברים בצורה מצחיקה, תמיד ציני ואף חוצפן במקצת... תמיד הרגשתי בטוח כשאביהוא מקדימה, הרי הוא האיש הכי חזק והכי מקצועי ביחידה, והביטחון העצמי שלו היה פשוט מדהים, גם כשהיה ירי היה רגוע יותר מכולם, שזה הדבר החשוב ביותר בפעילויות, שיהיו לחייל רוגע וחשיבה צלולה וחדה בזמני לחץ, בלאגן ורעש. כאדם היה חברותי ומצחיק, הקרין קשיחות וביטחון עצמי גבוה. תמיד הערצתי את התנהגותו וניסיתי להיות כמוהו, אך אביהוא יש רק אחד ואף אחד לא יתפוס את מקומו בעולם."
 

יעל, מורתו של אביהוא מבית-הספר היסודי, מספרת: "אביהוא היה ילד מאושר, ילד ישר, תמים וחבר טוב. כשהיה בן 8 נסע לחתונת דודו באמריקה. בנסיעתו לא שכח את חבריו, וכשחזר הביא מזכרות לכל ילדי כיתתו, כשהוא משקיע מחשבה רבה בהתאמת התשורה לכל אחד ואחת. בכיתה ו', כשהיה בין 'הבוגרים', נבחר למועצת התלמידים. אביהוא היה רודף צדק בלי פשרות. תמיד אזכור אותו כתלמיד אידיאלי, חכם, שובב ומלא שמחת חיים. בקיצור, ילד נפלא. יהי זיכרו ברוך!"
 

ברוך (בוריס) שפירו, מספר: "אביהוא היה אדם כל כך אדיב וטוב, ילד קטן ותמים שעזר לי לעבור ולהתמודד עם תהליך בחיים. תהליך קשה של עולה חדש, בארץ לא מוכרת, כשצריך להתמודד עם דברים חדשים..." בני המשפחה הוציאו לאור חוברת, אלבום חיים לזיכרו, ואת התקליטור "נשמה נשמה" ובו שמונה שירים ששר אביו של אביהוא, החזן משה קינן, לזיכרו.
 

חניכי "אחרי לגבעתי" יזמו פרוייקט לזיכרו של מפקדם הנערץ, אביהוא. במסגרת הפרוייקט נערכו לילדי בית-הספר "האון", שבו לומדים תלמידים הסובלים ממוגבלויות שונות, הפעלות, בעיקר בתחום הספורט: תחרויות קליעה לסל, מירוץ כיסאות-גלגלים, גלגליות וכו'... החוויה של המפגש עם נערים "נורמלים" היתה בעבור אותם ילדים בעלי מוגבלויות חוויה שהם כמעט אינם זוכים לחוות.
 

 

 

סמ"ר קינן אביהוא