בן אלעד ודבורה

ממכמש

בן 21

נפל במלחמת חרבות ברזל כלוחם עורב נח"ל בקרב במוצב סופה.

בכ"ב בתשרי תשפ"ד, 07.10.2023

הלל שמואל נולד בכ"ט שבט התשס"ב 11.2.2002 הוריו מספרים שקראו לו הלל לאחר ששרד לידה קשה להודות על הנס.  ושמואל על שם סבא סמי ז"ל- בסנדק שלו. 

הלל, הבכור, אח נערץ לאחיו תמיר, נבו, סהר ואוראל.  הייתה לו הזכות להיות גם נכד ראשון ונין ראשון. 

הלל אהב את החיים וניצל כל רגע. תמיד היה עם חיוך גדול ואור בעיניים. בעל נפש רגישה לאחר, נתינה גדולה, מסירות אינסופית וחוש צדק מפותח. 

בוגר כפר הנוער "נווה שריה" בברוש הבקעה שם פרח ובידי הזהב שלו יצר אמנות בעץ, נגרות ונפחות. היה ממקימי חוות הסוסים שהיא חלק משמעותי בכפר. הוא היה קאובוי בנשמה. עשה קורס מדריכי רכיבה והתחרה בתחרויות "אקסטרים קאובוי" בשרונה. 

לפני הצבא עשה שנת שירות בחוות "טנא ירוק" ליד רותם בבקעה, הוא עבד בחווה, עשה שמירות ורעה את הצאן כל בוקר עם הסוסה וכלבי הרועים האהובים עליו. שם הרגיש שהוא מגשים את עצמו והיה מאושר. 

לצבא הוא התגייס באמירה שאני עושה בצבא הכי טוב שאני יכול ואכן הגיע לסיירת עורב נחל. והיה קלע חוד ונווט חוד של הצוות. הסיירת הייתה מקום מאוד משמעותי בשבילו. המקצועיות שלו והחיבור עם הצוות היו מעל הכל. 

הלל יצא לקרב בנחישות להיות בחוד החנית ולממש את מה שהתאמן אליו כל השירות.  הוא היה הראשון להשיב אש וחיפה על חבריו. במותו הציל חיים רבים של חיילים ואזרחים. 

נפל בגבורה בקרב במוצב סופה בשמחת תורה כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7.10.2023.

המחנך של הלל בתיכון, הרב חזקי דרמון ספד לו:

הלל אהוב ויקר, מי יתנך כאח לי.

זכיתי לחנך אותך שלוש שנים, להיות בקשר קרוב קרוב עם הנשמה הגדולה והעוצמתית שלך – ועדיין אין אני ראוי ולא כדאי לעמוד במחיצתך בכלל.

אני חושב על הרגעים האחרונים שלך. סיפרו לי שנלחמת בגבורה שאין לתאר, כמו דוד מול גוליית, יחיד עם חבר בודד מול רבים רבים שעומדים עליך ועל כל ישראל לכלותינו. מנסה לדמיין את הרגע הראשון שהבנת מה קורה, בטח פלטת איזה אמירה צינית שבכל זמן אחר הייתה יכולה לגלגל אותנו מצחוק. בטח העיניים שלך הביעו את ההבנה של עומק תהום הרוע של המצב בו אתה נתון, המבט שתמיד היה לך בעיניים בשיחות כנות עם שברון לב. אבל, בוודאות קמת ראשון והסתערת. תמיד לקחת על עצמך ראשון את כל העבודה השחורה. לא השארת לאף אחד אחר אפילו הזדמנות לעזור. לא חשבת אפילו רגע אחד על לסגת, על לשמור על עצמך – רק המשימה. רק להגן ולהילחם עד הסוף.

והרגע הזה מחזיר אותי אל הרגע הראשון שפגשתי בך. ילד חמוד גוש עציון, מתולתל, מלא ציניות עם מבט עצוב קצת בעיניים. זה היה מתחת לעץ הגדול בכניסה לברוש. אתה אמרת לי: "אין מצב שאני מצליח לקום עכשיו כל בוקר" עם הטון הזה שלך "הרי לא הצלחתי כבר שנים לקום בבוקר בזמן" ובטיפשותי האמנתי לך אז. סלח לי, הלל אהוב, אז עדיין לא הכרתי אותך...

שלוש שנים – לא היה בוקר אחד שלא קמת ב 6:00 בבוקר – הרבה לפני כולם, הרבה לפניי. כל בוקר.

אולי חינכתי אותך, ואולי תפקידי הפורמלי היה ללמד אותך – אבל אתה לימדת אותי כל כך הרבה.

היה לך חוש ליושר, לכנות ולצדק – משהו בלתי נתפס. לא היה לך שום מושג איך מעגלים פינות. נלחמת על האמת שלך תמיד, ברוב כישרון ובניסוח מיוחד. שעות של ויכוחים היו לנו – תמיד תוך אהבה מוחלטת, אבל אף פעם לא ויתרת אם הרגשת שנעשה עוול. יותר מכך, תמיד דרשת מעצמך לעשות את הדבר הנכון – כי כזה היית תמיד צודק. תמיד לקחת אחריות, אם זה לבשל לשבת כיתה, אם משימת ניקיון מעצבנת, אם זה עבודה שחורה של לסחוב ולהקים. לא חיפשת מה שנוצץ חיפשת מה שאמיתי ונכון. לא ויתרת לעצמך ועשית שנת שירות מושקעת בטירוף בחווה של דידי. היית חלוץ אמיתי. למדתי ממך אמת מהי.

היית איש של קשר עמוק. של אהבה אמיתית. הרגשת אצלי תמיד בנוח בבית, אשתי והילדים כך אהבו אותך. הנוחות שלך להכין אצלי קפה בעצמאות, ליפול עליי שבתות בכיף. ואיזו אהבה ידעת להחזיר. אתה זוכר איך כשאשתי הייתה מאושפזת חודשיים היית בא בהפתעה כמה פעמים, בלי להגיד כלום, תיקתקת את כל הבית שלי עם החברים המלאכים שלך, הכרת אותו הרי כל כך טוב. בכלל לא הבנת מה הסיפור, מה הביג דיל "ברור" אמרת וזרקת איזו בדיחה צינית. היית מישהו לסמוך עליו. היו לנו שיחות עמוקות, כנות וארוכות. בכאב, בהתבגרות –שיתפת בלב פתוח והיית מקשיב באמת. לא תמיד הסכמת – אבל תמיד היית ער ותמיד קשוב. היית מישהו לדבר איתו. למדתי ממך כנות מהי.

היית איש חי עם צחוק משגע. החוש הומור שלך היה חד, מהיר, ציני עד אכזריות לעיתים. אחיה בנשימול האהוב שחלק איתך ארבע שנים כתב לי כמה הוא מתגעגע לחיוך ולצחוק המתגלגל שלך. ידעת להנות, לעשות מהלימונים לימונדה. הקמת והתמסרת לדברים שאתה אוהב באמת. הקמת, פיזית ממש, את החוות סוסים בברוש – כמה אהבת לרכב. היצירה הראשונה שלך עם דרימל (ככה לימדת אותי שקוראים לכלי הזה של הרופא שיניים), שלט כניסה לבית שנתת לי מתנה, עדיין עומד בגאווה בכניסה לביתנו. כמה היה לך חשוב לדייק שם בכל גימור בכל פרט. היו לך כלי עבודה של נגרות בלי סוף, כל כלי כזה של דיוולט היית מראה באושר, מייצר איתו עוד איזה יצירת אומנות בעץ. לנו הצוות השארת את הכאב ראש שיש מסורי שרשרת בפנימיות. אתה זוכר איך גררת אותי לבית מלאכה של אליצור "שמע הרב, אתה חייב להתחיל לעבוד עם הידיים השמאליות שלך". למדתי ממך להשקיע בתחביבים.

היום יום רביעי. בשחרית הבוקר אמרנו שיר של יום "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. הנשא שופט הארץ השב גמול על גאים". בשבת היית לבד בעמדה מול עשרות רשעים שהרגו אלמנות ורצחו יתומים. היום חברים טובים מאוד שלך, מהכיתה ומהפלוגה, לא יכלו להגיע כי הם נוקמים את נקמתך. אל נקמות הופיע דרכך. הוא הופיע דרכך בחיים, בערכים שלך והוא מופיע עתה יותר דרכך ודרך חבריך הלוחמים שמשיבים גמול על גאים. כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.

משפחת סעדון היקרה! אלעד, דבורה והאחים האהובים, איבדתם בן בכור – איבדנו בן בכור. אנחנו כולנו עומדים פה לצידכם. החברים הקרובים ממחזור ג' ברוש הבקעה, הצוות והתלמידים כולם, החברים מהפלוגה, צה"ל כולו. עם ישראל, האומה הישראלית – הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף. הערכים שהטמעתם בו – היושר, החזון, הרגישות – ילכו עימנו לנצח. כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.

הלל אהוב – תהי נשמתך צרורה בצרור החיים